…העשן הלבן החל להתפוגג כמה דקות אחרי שהוא אפף אותי על מיטת חוליי, וקשה לתאר את גודל אכזבתי מכך שעדיין הייתי בין החיים. או בין המתים; בשלב הזה, עדיין לא הבנתי לתוך מה הכנסתי את עצמי. אבל דבר אחד היה ברור: התוכנית לא עבדה. הכל היה אמור להיות כל כך פשוט. "מתים רק פעם אחת" אמר איזה מישהו במהלך ארוחת צהרים, וחשבתי לעצמי שאם אני אמות פעם, אני רוצה לעשות את זה בסטייל, משהו מיוחד, משהו כזה שכולם יראו ויקנאו. גם ידעתי בדיוק איך אני אעשה את זה - היהדות סיפקה לי את החור בחוק שהייתי צריך, כמעט הגישה לי אותו על מגש של כסף. כל מה שהיה עלי לעשות הוא לחטוא בחטא עם עונש כרת קצת לפני שאמות, וזהו, אני מסודר. מי שנכרת, אמר הרמב"ם - איך האמנתי לו! - הרי שהוא פשוט נעלם, בלי גיהינום וכל הניירת שמסביב, וזה בדיוק מה שאני החלטתי לעשות. בעיני רוחי ראיתי איך כולם יסתכלו עלי בקנאה כשהם יעמדו שם בכניסה לבית הדין של מעלה במשך שעות, בעוד אני לוקח את האוטובוס הישיר אל עבר התוהו ובוהו וצוחק להם בפנים. אז הם יראו מי פה יצחק אחרון. ככה לפחות חשבתי אז, כשהייתי בחיים; כשתפסתי בשניות האחרונות לחיי פיסת חמץ בפסח ואכלתי להנאתי. אתם מבינים עכשיו למה די התאכזבתי מכל העסק כשגיליתי שאני עומד, כמו כולם, בתור לבית הדין השמימי. סוף סוף הגיע תורי, וכבר הספקתי לסדר לעצמי בראש את כל הטענות שלי כלפי שמיא (שביניהם חוסר האמינות של הרמב"ם והעובדה שאין לפחות איזה ספסל לשבת עליו בזמן שמחכים), כשהפקיד-מלאך שישב בשולחן שלפני בית המשפט שאל אותי "מה שמך?". "אלי כהן", עניתי במרירות. התחיל לגרד לי בגב, בדיוק במקומות שאליהם אי אפשר להגיע. המלאך הביט ברשימות שלו, וקמט גדול הופיע על מצחו. "איך אמרת קוראים לך שוב?" הוא שאל בקול מלאכי, בעוד כנפיו הלבנות משלג נעות בקצב אחיד ואיטי. הגירוד בגב שלי התפשט למטה. "אלי כהן", אמרתי שוב, חסר סבלנות, "אבל אני לא אמור להיות פה בכלל. נדמה לי שחלה פה טעות…". הפקיד כאילו לא התייחס אלי. שוב הבטה מהירה ברשימות, שוב הקמט במצח, והתחלתי להרגיש שמשהו אינו כשורה. נכון שבעולם האמת לא אמורים להיות פשלות, אבל פשלה אחת כבר היתה עם כל הקטע של הכרת, אז אולי גם האגדה הזאת לא נכונה. המלאך הרים את ראשו מרשימותיו, וחיוך גדול של תקווה נסוך על פניו. "אתה לא רשום", הוא לחש לעצמו, כאילו לא מאמין, "אתה באמת לא רשום. סוף סוף – עוד אחד". באותו רגע חשתי כאב חד באזור הכתפיים, ושתי כנפים לבנות וענקיות בקעו בבת אחת מתוכם. לפני שהספקתי להבין מה קורה לי, הפקיד קם ממקומו, תפס אותי והעביר אותי לצידו השני של הדלפק. "שים לב, זה מה שעושים כאן" הוא אמר, והתחיל להסביר לי כיצד לעבור על הרשימות הארוכות, איפה הדלתות לגן עדן ולגיהנום ואיפה דוחפים את אלו שנמצאים בכף הקלע, כלומר בשיחה ממתינה. הוא דיבר מהר מאד, ונראה מהפרצוף שלו שהוא ממהר מאד לאיזשהו מקום. כל כמה שניות הוא הביט בי בחשש, והבנתי שאני נכנס פה למשהו שלא ממש כדאי לי. "מה, מה קורה פה?" זעקתי, "מה אתה חושב שאתה עושה לי?!" "אה, ככה זה פשוט עובד פה", ענה המלאך, בעודו מקפל את כנפיו בזהירות, "אתה לא רשום ברשימות, בטח בגלל שקיבלת כרת או משהו כזה. כולם חושבים שכרת זה אומר שנעלמים, אבל אין לי מושג איך בני האדם מאמינים לקטע הזה. ברור שלא נעלמים; השם רק נמחק מהמחשב. היום הכל זה אינטרנט, הכל זה מידע וקישוריות. או-הו, אתה מאד קיים, יותר אולי ממה שהיית בחיים, רק שלנו אין שום רישום בנושא, ולכן אתה לא יכול להמשיך הלאה". "אז מה יקרה לי עכשיו?" שאלתי, כולי ממורמר ומפוחד. "אל תדאג," הוא ענה, ופרס שק"ש כמה מטרים ממני, "ימצאו לך משהו לעשות. תמיד הם מוצאים משהו שצריך לעשות, איזה נס פה והתגלות שם. בעיקר מחסומים בין גיהנום וגן עדן. באמת אין לך מה לפחוד – אתה אמנם פה לנצח, אבל אנחנו מעל לזמן, ולא יהיה לך רגע פנוי. מעתה והלאה אתה עובד רס"ר של העוה"ב". "עובד רס"ר??!!" אמרתי בבהלה, כלא מאמין במר גורלי. "כן," הוא אמר, ועיניו מביטות בי בחמלה והזדהות, "כל המלאכים הם עובדי רס"ר". הוא הכניס את עצמו בזהירות לשק השינה שלו, נשכב על הצד כדי שלא למעוך את הכנפיים, וכשאף אחד לא הסתכל הוריד את חישוק ההילה שריחף לו מעל הראש. "בינתיים, תחליף אותי בעמדה" הוא הפטיר, "לאחרונה יש חסרון בהקצאות, אבל עכשיו שבאת נוכל לעשות 8-8, עד שימצאו לך משהו אחר לעשות. תעיר אותי כשתסיים את המשמרת". זהו, זה מה שקרה. עכשיו אני יושב כאן בעולם הבא ומקטלג את הבאים והשבים. יש לי עוד 7 שעות עד שהפקיד, שהשם שלו הוא גבריאל, מחליף אותי, שזה בערך 35 שנים בזמן שלכם שם למטה. אבל באמת, אל תיתנו לי לדכא אתכם – ממש סבבה פה, אפילו שהיציאות לא משהו. אז אם מתארגנת אצלכם קבוצה שרוצה להצטרף – תגיעו כאן, ונוכל לעבור למשמרות של 4-8. אולי אפילו נקבל איזה אפטר.