התרנגול

סוכריית המקל בצורת התרנגול תמיד תזכיר לי את גורי. הסוכרייה מעוצבת לפרטי פרטים: הכרבולת, העיניים, המקור, העמידה הזקופה. הכול דומה. ניראה שעוד רגע קט יפצח התרנגול את מקורו ויקרא את קריאת הבוקר הראשונה שלו, כמנהג התרנגולים. קריאה שאליה התעוררתי כל בוקר בילדותי, הרבה שנים קודם לכן.

במקום שבו גרתי הייתה צרכניה קטנה עם  מצרכי יסוד. ממתקים, זה היה מותרות. הממתק היחידי שאכלנו זאת הייתה העוגה שנאפתה כל יום שישי לסוף השבוע. אם מישהו רצה ממתק מיוחד כלשהו, הוא היה צריך לקחת את אופניו ולרכב לישוב השכן, ישוב עירוני שבו היה קיוסק ובקיוסק הוא יכול היה למצוא את כל שחלמה נפשו. על המדפים היו מונחים השוקולדים, החלביצות , הקוקוס, הגרעינים והבוטנים, ולידם בשורה ישרה  עמדה שורת התרנגולים. זה ליד זה, צבעם אדום עז, עמידתם זקופה, כרבולתם מתנפנפת  ומקורם  זקור.

כל פעם כשבאתי לאותו קיוסק נזכרתי בגורי.

גורי היה תרנגול מיוחד במינו בלול בחצר של הורי. לפניו היה לי גורי אחר, גורי הכלב. הוא ניטרף עי תנים באישון לילה. הוא  היה הכלב השלישי שלי שקרה לו משהו נורא ואימי לא הסכימה להביא כלב אחר. "מסוכן להם", כך אמרה.

אני קיבלתי את הגזירה החדשה והנצחתי את גורי הכלב שלי ע"י העברת שמו לתרנגול הגדול שהיה בלול שלנו ושגודלו היה כמעט כגודל גורי הכלב. גורי התרנגול היה מסתובב בחצר בצורה בוטחת וגאה תוך כדי הזזת ראשו הזקוף ימינה ושמאלה ושוב ימינה ושוב שמאלה, תנודות ראשו היו מהירות מאוד והזפק הגדולה והאדומה שהייתה תלויה לו מתחת למקור נעה כנדנדה קטנה עם כל הזזת הראש. בצבעו החום האדמדם הוא בלט מאוד על רקע הצבע הלבן של שאר התרנגולות והכרבולת הגדולה שאיתרה את ראשו נראתה ככתר אדום גדול ויפה. בטיולן בחצר בשעות הבוקר נראו התרנגולות מאוד עסוקות, גורי לעומתן ניראה קצת מוטרד, בראשו הזקוף הוא ניראה כמו שומר ראש השומר על נתיניו ולפעמים כמו גבר המחפש את המיועדת לו בין עדת המקרקרות.

מידי יום הייתי נכנסת ללול כדי לתת אוכל במיכלים הגדולים שהיו מיועדים לכך. זה היה תפקידי. התרנגולות היו בורחות כשנכנסתי, תוך רעש קרקור מחריש אוזניים. הן פחדו, שכחו מפעם לפעם שאני בת משפחה. גורי לא ברח. גורי חיכה לי, הוא הבין שאיתי בא גם האוכל ואולי הוא הרגיש אלי מה שאני הרגשתי אליו. כך רציתי להאמין.

יום אחד קרה משהו נורא. חזרתי מבית הספר, ריח הבישולים שעלה מן המטבח לא הסיט אותי מחובתי היומית להאכיל את התרנגולות לפני שאני אוכלת את ארוחת הצהריים שלי. כהרגלי זרקתי את התיק ורצתי מהר ללול. קול הקרקור המוכר קיבל את פני. אני כרגיל חיפשתי אותו, את הגבוה היפה והגאה מכולם. נכנסתי ללול ונחרדתי, הוא לא היה. הוא לא חיכה לי כמו בכל יום. בריצה מהירה נכנסתי הביתה, "איפה הוא?" שאלתי, "איפה? איפה?" צעקתי בקול היסטרי.

 "מי?" שאלה אמא שלי מזועזעת.

"גורי" עניתי.

"הכלב?" המשיכה לשאול בפליאה.

"לא, התרנגול, מה קרה לו?". לחשתי חצי מעולפת.

"אה התרנגול, שחטנו אותו היום, כי בערב יש לנו אורחים והריח הטוב שהכרזת עליו כשנכנסת, זהו התבשיל שעשיתי ממנו". ענתה אימי שבכלל לא ידעה שלבת שלה יש יחסים אינטימיים עם תרנגול.

רצתי לחדרי ממררת בבכי, נכנסתי למיטה כיסיתי את עצמי בשמיכה הגדולה ולא יצאתי מימנה במשך עשרה ימים. לבית הספר לא רציתי ללכת, בקושי אכלתי ולא רציתי לראות אף אחד, רק בכיתי ובכיתי. דמותו של גורי עמדה כל הזמן לנגד עיני, המחשבה כיצד תפסו אותו ביד גסה, כיצד הכניעו אותו וכיצד שחטו אותו הדירה שינה מעיני. האשמתי את עצמי שלא הייתי לידו כאשר הוא היה זקוק לי. ידעתי שאם הייתי שם הייתי מצליחה להציל אותו, הייתי נלחמת בשבילו, הייתי מגינה עליו בגופי,כי בשבילי הוא לא היה רק תרנגול בשבילי הוא היה חבר לנפש ואהוב.     

סוכרייה על מקל בצורת תרנגול? תשאלו. לא, לא באה מאז אל פי. ועוד משהו, מאז גם הפכתי לצמחונית.