את כל הסיפורים שלי כתבתי בבתי קפה.

אף פעם לא השכלתי להבין, איך יכול סופר לשבת בחדר סגור ולכתוב ברצף יצירת מופת. הרעיונות שלי, עד שטורחים הם להגיע בצורת משפטים מסודרים, בורחים כאשר הם נתקלים בשתיקה של הקירות. יש דברים שמותר לחשוב רק כשיש רעש שמטשטש קצת את המודעות.

שעות היינו מבלים אמא ואני בבתי קפה. שותים כל פעם אבקה מוקצפת אחרת. לקח לאמא הרבה שנים להרשות לי לעבור מקקאו לקפה של גדולים.

היא הייתה מערבבת את הקצף בתנועות סיבוביות גדולות ואלגנטיות ואני הייתי משתדל לעשות אותו דבר, בדרך כלל מחצית מהקצף היה מוצא את עצמו על המגש.

בתי קפה היו מקום בו יכולנו אמא ואני לשתוק ביחד את השתיקות הכי יפות. מתעסקים כל אחד בקצף שלו.

אמא הייתה מתעסקת גם ברעש של אחרים, ממלאת את השתיקה שלה בחיים של מישהו אחר, מערבבת את הקפה שלה עם סוכר של מישהו אחר.אני לעומת זאת מילאתי את השתיקה שלי בשתיקה שלה.

עד היום אני שומע אותה והצליל שלה לא דומה לאף שקט אחר שאני מכיר.

כשגדלתי קצת, מסורת בתי הקפה שלנו דעכה. אמא הייתה הולכת הרבה פעמים לבד, שותה כוס של ערנות וסוכר, חוזרת הביתה והולכת לישון. אז היה בבית שקט אחר, שקט עייף עם נדודי שינה.

אני הייתי אז בתקופה של רעש, נמאס לי קצת לשתוק והעדפתי לדבר, ולא חשוב על מה.

אמא המשיכה לברוח לתוך ספלים גדולים לבנים עם חלב ואני הרגשתי שהקפה שלי נטחן דק הרבה יותר ממה שהייתי מוכן לשתות, אז עזבתי את הבית.

פעם ראשונה כשנכנסתי לדירה בתל אביב, הייתי מופתע מהריח. ריח נקי, חופשי כזה. ממש יכולתי להרגיש שהאוויר בדירה הזו מאושר יותר. הוא יודע שהוא יכול ללכת, אבל הוא בוחר להישאר. לא כמו האוויר הקלסתרופובי בבית הישן, כל הזמן מחפש דרכים לצאת החוצה ולהשאיר אותנו בלי חמצן ועם ניחוח של הל.

אמא לא באה לדירה אף פעם. נפגשנו תמיד בבתי קפה, כל פעם אחד אחר. בדרך כלל היא הייתה מאמצת מקום מסוים לתקופת זמן ואז עוברת, מחליפה את האווירה ובעיקר את האנשים.

יכולתי לדעת מתי מגיע קיצו של בית קפה אחד ומתחילה תקופת הפריחה של אחר, הסימנים היו תמיד זהים- ערבוב הקפה הפך מהיר,הרגל זעה בעצבנות והמבט שלה עמוק עמוק בעיניים שלי. כל כך עמוק היה עד שהייתי בטוח שיש לה תמונה של כל האיברים הפנימיים שלי ממש מולה.

יום אחד, בהלוויה של בית קפה אחד, היא נתנה בי שוב את המבט הזה. אחרי כמה דקות היא אמרה, אתה יודע, זה לא טוב לך השקט הזה. תכתוב.תכתוב,זה מוציא את השקט.

אחר כך היא קמה והלכה.

לא ראיתי את אמא מאז. אני הולך הרבה לבתי קפה ומחפש אותה. מסתכל איך הנשים האחרות מערבבות את הקצף,שופך קצת חלב על המגש ומסתכל אם מישהי מהן מרימה את הראש. אולי עכשיו, אולי סוף סוף היא מסוגלת לשתות את הקפה שלה בשקט.

אני כותב עכשיו את הסיפור שלה, של  אמא שלי שכל כך אהבה להקשיב לסיפורים של אנשים רנדומאליים בבתי קפה. לשמוע דברים שאסור לשמוע ולחשוב דברים שאסור לחשוב.

אני כותב את השקט שלה ואת השקט שלי.