[ליצירה]
חשבתי על זה והגעתי למסקנה שזה הרי כל כך קל. תנו לאדם מוכשר משימה: כתוב שיר-זעקה שמוחה על צביעות, ומיד תקבלו עשרה כאלה, וטובים. כי זה באמת לא כל כך קשה לזעוק. אבל לדעתי אפשר להיות יותר סלחניים כלפי עצמנו כחברה. קצת צביעות זה לדעתי די הכרחי. אם לא היינו צבועים היינו פוגעים באנשים הרבה יותר. שהרי אי אפשר להכריח אנשים להיות שם *באמת*, במקומות הקשים האלה, לכאוב באמת את השכול הזה. זה נורא קשה ואנחנו רק אנשים! ואם לא יהיה כל השואו מסביב ליום הזה, אנשים שלא חוו את זה אישית פשוט יעדיפו לא לחשוב על מי שכן, אף פעם. - וזה לא היה יותר כואב מצביעות?
אבל זה נכון שהצביון שנותנים ליום הזה מוטעה. זה הופך להיות יום של "בואו נהיה עצובים" במקום יום של "בואו נחלוק כבוד לאנשים שמסרו את חייהם בשביל העם והארץ, ונלמד מהם". ועם יום של "הבה נבכאה הבה" באמת קשה ומכאן הצביעות.
[ליצירה]
זה חמוד מאוד. אבל לדעתי היה יותר מאתגר לכתוב משהו שלוקח עובדה *אמיתית* כלשהי, ומציג את זה מנק' מבט כל כך מפתיעה שאתה לא קולט שמדובר בעובדה הידועה הזאת. (מאשר להמציא איזה נתון לא הגיוני ולכתוב עליו סיפור שחוגג על אי ההגיון שלו)
[ליצירה]
מיכל -
זה אם הקורא קצר-רוח. לסיפורים של טל יש קצב פנימי משלהם - נכון, איטי יותר. אבל שווה לקחת נשימה ארוכה ולהקשיב לו.
למרות זאת, לפעמים צריך לשים גבול גם לזה. ובמיוחד להמנע מחזרות רבות על אותו תיאור - זה באמת מיותר...
[ליצירה]
טוב שיש את הרשימה של האקראיות.
איזה יפי של קטע! איך זה שאף אחד לא הגיב?? - זה בדיוק העניין של פורים - עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" - כי נמצאים בנקודה פנימית יותר, גבוהה יותר. והחיפוש של הנקודה הזאת בין כל התחפושות, "מסיכות האני". זה מאוד נכון. נו, עכשיו תכתוב משהו על פסח.
תגובות