לעתים זה מתחיל לפני השחר במן תחושה קטנה מבפנים

וזה מתפרץ ומציף לי את כל הימים

מן הרגשה כזאת מיוחדת

על שהצבת אותי כאן בארצך המושלמת.

מביטה לשמים לתכול התמים,

שואפת לתוכי את אווירה המחכים,

נוגעת בעפר, באבנים בעצים.

רק כאן רוצה אני לקטוף את הפירות,

לגמוע בעיניי את ההרים, הגבעות וגם המדברות

יראה לפספס שנייה-

חוששת להימצא לא ראויה.

כי בלי הקרבה שהרעפת עליי

רחוק מנחלי המים, אין טעם לחיי

וכל תוכי מלא בהודיה

על שמאפשר אתה לי ללכת לאורכה ולרוחבה,

שלחוש אותה יכולה אני בכללותי,

בעיניי, ברגליי, באפי, גם בפי

בנשימתי וגם בנשמתי.

על שמראשית שנה ועד אחריתה-

עיניך משגיחות בה ובי בתוכה.

אך לתיקון אחד עוד נפשי משחרת-

לגאולה, לשכינתך בעיר ההוד המשוחררת.