לא היו הרבה כלבים בסמטא הזו, אבל השניים שהיו בה הספיקו

***

בתפר בין הערב ללילה, הלכתי במחשבותיי בסמטא אפלולית וככל הנראה לא חשבתי על משהו חשוב, אחרת הייתי זוכר. משהו מוזר קורה לסמטאות ברדת הלילה. הקירות מסביב מתקרבים אחד אל השני, מתגבהים יחד מעל הדרך, ומאפילים בצל כבד יותר מצלו של כדור הארץ. לא הייתה זו סמטא קלאסית- בלוקי בניין המתמרים משני צדי החושך כשברקע פחי אשפה מקרקשים. לא, הייתה זו סמטא הממוקמת על צלע הר, משמאלה קירות בתים או קירות החצר המתגבהים הרחק מעל ראשי ומדי פעם ניתן להתקל  בשער המוליך פנימה, ומהצד השני- בתים הנמוכים ממני בהם ניתן לראות את החצר מהדרך בה הלכתי.

גדר לבנה מימין. הדבר הראשון אותו הזכירה לי הגדר, הוא שמאחורי הגדר, אורב כלב זועף. שילה אמר שאם הוא מקרקש בזנבו הוא שמח- אך אני על דרך קבע לא מתפנה להסתכל על זנבות כלבים שנובחים עלי, ובכלל אני חושב שהוא המציא את השטות הזאת רק מתוך הכחשה על מנת לברוח מהאיום המתמיד שלהם. הכלב היה מאיים. לא כלב רצחני, מרושע או אלים- סתם כלב זועף ומאיים. הוא עמד מאחורי השער ורק איים, זעף וחזר ואיים. דומה כי הצטמקתי לחצי מגודלי, כי כשהמשכתי ללכת, ומבטיו מלווים אותי, כל הסמטא, המוגדלת ממילא עקב החושך, גדלה עוד יותר. החשתי את צעדיי, ועברתי בשטחו של בכלב השני. הכלב היה חום - וההקשר הראשון שעלה לי בהקשר לצבעו (או לצורתו) הוא גוש גדול מאוד של צואה. גובהו הגיע כמעט עד הברך- לא שלי, אני פשוט מעדיף לא לחשוב על הכלב הזה ליד הרגליים שלי, אלא גובהו כמעט הגיע לגובה ברכו של שילה (חובב הכלבים הזה). כשחלפתי על פני מאורתו הנמצאת אי שם במעמקי החצר או הבית (לא טרחתי לבדוק), הוא התחיל לנבוח. כלב נובח, מלבד ההבהלה הראשונית אותה הוא יוצר כשאתה הולך לתומך לא מוכן לתקיפה האגרסיבית, הוא גם נזק אקולוגי לנפש. לרעשי מנוע של ´הארלי´ אולי יש עוצמה גבוהה יותר, ולמשחזה אולי יש כמות גבוהה יותר של דציבלים, אך נביחה של כלב מזיקה מלבד לאזניים ההולכות ומתחרשות, גם למין עצב פנימי רגיש, ומשחרר לתוכו פחד ועצבות כאילו מלאך המוות, או משהו כזה, בא לעיר. לשבריר שניה הייתי בטוח שהוא פה. בניגוד לסופרים אחרים, אני לא מאמין שהלב יכול לצנוח לתחתונים, או באותה מדה לקפוץ מהתרגשות, הלב שלי פשוט הצטמק והתכווץ, ושקע בשקט אל מאחורי הצלעות מציץ מדי פעם כדי לראות אם הוא מתקרב. כשקול טפיפות הטלפיים נגע לי באותו עצב הסתובבתי. מתוף פתח החצר מאחוריי דהר הגוש, ואם מישהו היה עומד לידו  ומסתכל (מה שלבטח לא היה עושה לעולם) היה רואה שיניים לבנות ומחודדות המוכנות ל- אהמ... - לצנזר כל חלק וחלק מגופי. הפחד שהצטבר לי בחלל בו פעם היה לבי( שבינתיים מצא לו מסתור חדש- בתוספתן שם אין סיכוי שימצאו אותו), פחד זה התפרץ אל תוך הראות והתחיל להתערבל.

בדר"כ כשמערבולת מתערבלת בתוכך , רוב הסיכויים הם שגופך יתפרק לחתיכות קטנות, אבל מכיוון שזו היתה מערבולת רגשות- התפרקתי לחתיכה אחת נוקשה של בשר ועצם, מלאה בהמוני רגשות, בעיקר פחדים, שהסתובבו במרץ בכל חלקי הגוף החלול, מחפשים אחר הלב וכל שאר האברים החלשים, כדי לסחוף אותם לריקוד פראי ומטורף של רגשי אשם, אימה ובעיקר בלבול. בתוך חלקיק השניה הזה, בעוד אני משותק, הסתחררה המערבולת, שואבת את כל כוחותיי והרגשותיי כלפי מעלה. או אז הרגשתי איך פניי נוטים קדימה ידיי נמשכות לאחור, ואיך המערבולת האיומה מתפרצת לי מתוך הפה, לשאגה איומה ונואשת, כמו צעקתו של אדם בשעת מותו. "רררררררראאאאאאאאהההההההההההה!" זעקתי בבכי יבש, אל הכלב, אל הקב"ה, אל עצמי- אני לא בטוח.

הכלב נעצר במקומו והפסיק לנבוח. עמדתי שם לכמה שניות מותש וזועם, ובחדוות נצחון והקלה כוזבת, פניתי ללכת. טעות. לעולם אל תפנה גבך לכלב. שוב הוא נובח ושוב מתחיל לרדוף. הסתובבתי בפראות רעמת השערשלי עומדת סמורה, והבטתי בו במבט, שאני מקווה שהיה, מאיים. הכלב המשיך לנבוח ולמלא את החלל בעצבות וזעם, אך אני המשכתי ללכת, מסב את ראשי אחור מדי פעם, במקרה שימשיך לרדוף.

***

היו שני כלבים בסמטא הזו, אבל היה גם, מסתבר, אריה.