מבחן במתימטיקה

     בכיתה י"א במגמה ההומנית קבלנו את המורה המפחיד ביותר בתיכון. תפקידו היה להכין אותנו לבחינת הבגרות במתימטיקה שעמדה להיערך בסוף שנת הלימודים.

   מתימטיקה היה המקצוע השנוא והמפחיד ביותר עבור רב תלמידי הכיתה. המורה, בהתנהגותו הבוטה הוסיף לא מעט על פחדי התלמידים. הוא נהג לתפוס שנים שלושה קורבנות בתחילת כל שיעור, להזמין אותם ללוח כדי לפתור בעיה או תרגיל – דבר שלא צלח על פי רב.  או אז היו זוכים ממנו למחמאות כמו "יש לך ראש רק בשביל לשים כובע" ועוד כהנה "פנינים". היו תלמידים שקריאת המורה ללוח היתה גורמת להם פיק ברכיים אמיתי , חיוורון והזעה מוגברת.

   אני לא שנאתי מתימטיקה אך גם לא ממש הבנתי מה יועיל לי בחיים אם אדע כמה זמן לקח לשני ברזים למלא בריכה שבה לא אשחה לעולם או מתי תפגשנה שתי מכוניות שיצאו בו זמנית מת"א ומחיפה. המורה נטה לי חיבה ומעולם לא קרא לי ללוח וגרם לי לעשות בושות. הוא קרא לי רק כשהצבעתי, חייך אלי חיוך של עידוד ונתן לי הרגשה טובה.

   לקראת סוף השנה הודיע לנו המורה על מבחן הכנה לבגרות (המושג בחינת מתכונת עדיין לא הומצא אז). היה לנו ספר עם דוגמאות של מבחני בגרות קודמים. המורה הבטיח שהמבחן יהיה מורכב משאלות המופיעות בעשרת הבחינות האחרונות של הספר, כך שמי שישב ויפתור את כל הבחינות האלה יהיה מוכן היטב למבחן.

   חברתי דורית ואני ישבנו ופתרנו את כל הבחינות וביום האחרון לפני המבחן נותרה בעיה אחת שבשום אופן לא הצלחנו לפתור. היתה זו שעת אחר צהריים מוקדמת, ישבנו בביתי עם המחברות והספרים וניסינו לטכס עצה. לפתע עלה במוחי רעיון: "בואי נלך למורה הביתה ונבקש ממנו שיסביר לנו איך פותרים את הבעיה הזאת" אמרתי לדורית. היא פתחה זוג עיניים גדולות ושאלה: "השתגעת?!" אבל אני התעקשתי. עמוק בלבי היתה תחושה שבגלל חיבתו של המורה אלי, בה הרגשתי כל העת, יתקבל הצעד המפתיע בחיוך ובשמחה. הצלחתי לשכנע את דורית  שהמורה יהיה מרוצה מכך שאנחנו עושות מאמצים גדולים כל כך כדי להצליח במבחן ולא יכעס.

   מצוידות בספר ובמחברות, יצאנו לדרך. ביתו היה בשכונה דלה ומרוחקת בקצה העיר. ההליכה בשמש הקופחת היתה ארוכה והגענו לביתו מזיעות ומותשות. צלצלנו בפעמון הדלת בלבבות הולמים. המורה פתח לנו בעצמו, הבעה של הפתעה משועשעת ניכרה על פניו כשראה אותנו. בחביבות רבה הזמין אותנו להיכנס וכיבד אותנו בכוס מים קרים.

   כאשר שמע מה הביא אותנו אליו חייך חיוך רחב , הסביר לנו בסבלנות רבה את הבעיה ווידא שאכן הבנו היטב את הפתרון. פתאום הכל נראה טבעי וקל כל כך! המורה המפחיד בכיתה התגלה  כמבוגר אבהי וחביב בביתו!

   הודינו לו מאוד ויצאנו לדרך הארוכה הביתה. כל הדרך החלפנו חוויות על הפגישה המפתיעה בנעימותה  ואני שמחתי שתחושת הבטן שלי בקשר לעניין היתה נכונה.

   למחרת בבוקר, בחצר בית הספר, דברו כולם בהתרגשות על המבחן וסיפרו איך התכוננו וכמה הם חוששים. דורית ואני מלאנו פינו מים ולא הסגרנו דבר. עם הישמע הצלצול נכנסנו כולנו בלבבות הולמים לכיתה וחיכינו למורה.

   המורה נכנס כרגיל בידים ריקות. הוא לא טרח לכתוב ולשכפל את המבחן כפי שעשו יתר המורים. הוא התיישב, ביקש מאחד התלמידים את ספר הבחינות, דפדף בו בעיון ואמר :"כתבו בבקשה את הבעיה". הרגשתי את מבטו מכוון אלי, הרמתי את עיני ופגשתי את עיניו. ראיתי בהן צל של חיוך ואז שמעתי אותו מכתיב את… כן, את הבעיה "שלנו"! כתבתי יחד עם כולם את הבעיה, שאותה כמובן הכרתי בע"פ, והרגשתי שאני מסמיקה ומחווירה חליפות. צעדו של המורה היה מפתיע כל כך וממש קשה לעיכול . נדמה היה לי שמבטו חודר לנשמתי.  לא העזתי להפנות את ראשי לדורית ורק חיכיתי שההכתבה תיגמר. אחרי הבעיה רשם המורה על הלוח עוד שלושה תרגילים, איחל לנו "בהצלחה" והתיישב ליד שולחנו כשחיוך משועשע על פניו.

    לאחר המבחן דורית ואני מיהרנו להסתודד בקצה החצר והבטחנו זו לזו לשמור היטב את סודנו. במבחן קבלתי 100 ובבחינת הבגרות קבלתי 80, ציון שבהחלט היה משביע רצון. רוב תלמידי הכיתה עברו את הבחינה, אולי בזכות ידו הקשה של המורה שהכריחה אותם לעשות את מירב המאמץ.

   הגורל בוחר לפעמים לעשות לנו תרגילים קטנים, כאשר הכרתי את בעלי הוא היה סטודנט באוניברסיטה העברית בירושלים. לאחר שלוש שנים של חברות נישאנו והוא  בחר להיות – מורה למתימטיקה!