נדם המשורר שבי
איני יכול, רוצה, לכתוב
יותר נכון איני יוצלח למלאכה-
העדינה שבשזירת מילים.
אצבעותי גסות, והמילים רכות הן
והחיבור חייב להיות מושלם.
ידי גסות למלאכה כמו זו
איני מוצלח בלחבר "דברים"
ואפיית מעדנים אינה לפי כוחי היא
בפרט מעדני מילים
אשר תקרא האצולה
שפתי האצילים שפתיים עדינות הן
רכות הן כשפתיי נשים
ואיך אני איכר פשוט
אעז לקצור מילים ולהגיש להם?
המשורר שבי נדם, עלבו בי,
איני יוצלח יותר לכתוב שירה
הייתה לי אהבה אך היא נטשני
הלכה אל מישהו אחר,
אך לו רק נשארה לי מוזה
יכול להיות שעוד היה לי מענה.
נכון היו זמנים
והשירים נבעו ממני
הייתי אז אפרוח מאוהב-
צעיר ביחסי ציבור
איני יודע מי? ומה? ואיך?
אולם מאז אני כבר התבגרתי
שכחתי את עיקר החלומות
מצאתי אהבה, חשבתי שמצאתי,
ומסתבר שגם המוזה בת האצולה-
הגיע לבקר אצלנו, לשהות לראות
ולהרגיש, לדעת מה זאת אהבה.
מאז עבר הזמן, איני ישן,
אני רוצה להתפרץ, לצעוק על העולם:
אני עוד כאן!!!
אל תשכחו אותי!!!
אולם קולי אינו נשמע עוד.
ידי הצמיחו יבלות, העט מלאה בחלודה, הדיו יבש
ועת אני עוד מנסה לכתוב נשמעת חריקת ציפורן על הדף
כחריקות ההציר על השעון
אשר אומר: זמנך קרב
יונתון נכון עבר,
היכון לנטוש הכל!
