סיפור זה נכתב מאוסף כותרות שנלקחו ממוסף 24 שעות של ידיעות אחרונות מיום שני כ"ב בטבת תשס"ה (הכותרת לסיפור לא קשורה אבל נלקחה מטורו של אליקים העצני)

לאחר אין ספור יציאות לא מוצלחות, ודייטים כושלים החלטתי לפנות ליעוצם של "המומחים לדייטים" (כל "המומחים" הם רווקים- פרט שולי). השיעור הראשון שלי עסק בנושא "האשה והים" הקטע הרומנטי איך להתנהג, מה להגיד הכל לימדו אותנו. יצאתי מהשיעור והרמתי טלפון לסיון, אחת שהכירו לי לפני הרבה זמן אבל הייתי תפוס. יצאנו לים, מהר מאד גיליתי שאמנם אנחנו בגופנו במערב אבל "לבנו במזרח" ומכאן יש רק כיוון אחד, אמרנו יפה שלום, ולא להתראות והלכנו לדרכנו. הגעתי לשיעור שני הפעם "שיעור עם בשר" ו"אנחנו, המפונקים" היינו חייבים לטעום מהאוכל בטרם נכין אותו בעצמנו (לא רע בכלל) יצאתי מהשיעור הוצאתי את האלפון שלי (כן עדיין קיימים כאלה) הרמתי טלפון הזמנתי לארוחה אצלי, אני מבשל. יצאתי לסופר קניתי את המצרכים הנחוצים וחזרתי הביתה, יאללה לעבודה. אחרי זמן מה כמה פשטידות שרופות וסטייקים חרוכים הייתי חייב לבטל. התקשרתי ושיחקתי אותה "החולה המדומה" או שמא הבדובה (אפצ´י). לשיעור השלישי הגעתי בחוסר עניין (אבל כבר שילמתי). "ועכשיו: לתת" המטרה פה היא להראות לבת זוג שאנחנו "פותחים את הלב" "מקובל עליכם?" מה נגיד? שלא?! ענינו בחיוב. הרמתי את הטלפון חייגתי "אופס אותה אחת משבוע שעבר ואני אפילו לא זוכר את שמה (באלפון היה כתוב "המלצת היום"). ניתקתי, חייגתי לאחרת, דינה, יצאתי איתה לטיול בעיר והתחלתי לחלק נדבות לכל מי שרק הושיט את ידו. המבטים שדינה שלחה לי אמרו חד משמעית שהחיים איתה יהיו "חיים בצל סכנה" החלטתי לברוח. תליתי     שלט "לידיעת התורמים" שיזהרו מאחת בשם דינה. המשכתי ברחוב ו"כנגד כל הסיכויים" נתקלתי בבחורה, התחלנו לדבר מסתבר שהיא עובדת בתחום עיסוק חדש בשם "הופעת ראווה" שבו עושמים מופעים בחלונות ראווה של חנויות, נראה לי מגניב.לאחר "ימים לבנים" ולילות שחורים של כמה וכמה חודשים התארסנו. החתונה נערכה על פי "ההלכה ומדינת היהודים" כדת משה וישראל. והיום כעבור כמה שנים טובות ועם מספר ילדים שאנו מגדלים גילינו ש"לילדים אין פחד גבהים".