אמא שלי מעולם לא היתה בן אדם נחמד במיוחד, אבא שלי עזב אותה ואותנו כשהייתי בן 10. בצעירותי שנאתי אותו מאוד על כך שהוא עזב אותנו, בשלב מסוים, השנאה התחלפה בכעס על כך שלא לקח אותי איתו.

כשהבאתי את רונית הביתה בפעם הראשונה, אמא העיפה בה מבט ומיד לא אהבה אותה, היא דיברה איתי רק בספרדית כדי שרונית לא תבין.

אמא ניסתה לשכנע אותי שהיא לא בשבילי בגלל שהיא מכוערת, שמנה, טיפשה וכל מיני סופרלטיבים. אפילו בחתונה היא לא ויתרה. היא לקחה את המיקרופון וניסתה להניע אותי מלהתחתן עם "המטומטמת".

עד החתונה, הן עוד היו אומרות שלום אחת לשנייה, אך ברור שמאז מה שארע בחתונה כף רגלה של רונית לא דרכה בבית אימי. אני, הייתי חייב לבקר מדי פעם, בכל זאת, אמא שלי, אם אני רוצה או לא.

פעם בשבוע הייתי מגיע אליה והיא הייתה מעמיסה עלי דברי אוכל ומאפה – היא תמיד טענה שאני רזה ושבטח "אשתך הסתומה, לא יודעת לבשל ובגלל זה אתה לא אוכל".

כל זה החזיק מעמד כמה שנים, בחגים היינו נפגשים בעל כורחנו כל המשפחה -  על פי האמנה ז´נבה, בשטח מפורז – בביתה של אחותי, ניצה. השלום הקר בין אימי לרונית החזיק מעמד יפה, פחות או יותר. אבל שבע שנים אחרי החתונה, כשעידו נולד, היתה הפרה בוטה של ההסכמים ואמא שלי העלתה מדרגה בשיגעון שלה כאשר חטפה את עידו ולא נתנה לרב ש "הפוסטמה הביאה, לחתוך לנכד שלי".

כמובן שבתגובה, רונית החליטה לצאת למבצע דין וחשבון ולגמור את העסק אחת ולתמיד. היא הגיעה לבית אימי, לראשונה מזה שבע שנים, דפקה בדלת, נכנסה בשתיקה, התיישבה בסלון והתחילה לבכות. היא אמרה שהיא לא יכולה יותר ושהיא לא מבינה מה היא עשתה לה שהיא מתנהגת אליה בצורה כזאת.

אימי לא הפריעה לה בזמן שבכתה, ולאחר שרונית נרגעה אימי אמרה לה בפשטות "את זונה, ראיתי את זה עלייך מההתחלה ולכן אני רוצה שתעזבי את הבן שלי לאלתר, את עידו תשאירי לי, אני כבר אדאג לו".

עד כאן, שום דבר עוד לא נראה לי ולניצה חשוד מעבר לרגיל, כלומר ידענו שאמא קצת פסיכית ותגובה שכזאת נשמעה לנו בהחלט בגדר הסביר למופרעות שלה, לא ידענו שמצבה עוד ידרדר.

מיותר לציין שבאותו היום חטפתי בראש גם מאמא "איך הצפרדע הזאת מעיזה לבוא אלי הביתה" וגם מרונית שהציבה לי אוליטמטום "זה או אני, או היא".

 הייתי חייב להחליט על התנתקות חד צדדית מאמא.

לאימי עוד היו מדי פעם התקפי זעם, בהם היתה מתקשרת אלי הביתה ומקללת אותי את רונית ולפעמים גם את עידו.

קצת פחות מעשר שנים אחרי זה, ניצה התקשרה אלי ואמרה שאמא מאוד חולה.

 הרופא אמר שאין מה לעשות, זאת מחלה מאוד נדירה שאימי נולדה איתה, היא פגעה בה במינון נמוך כל עוד אני לא התחתנתי, וזה כנראה מה שגרם למחלה להתפתח. הרופא לקח אותי ואת ניצה לחדר צדדי והראה לנו תמונות רנטגן של אמא. הוא הצביע על כתם שחור סגלגל שנמצא ליד ליבה. הרופא חייך והסביר לנו שעד כמה שזה נשמע לנו מוזר, לאמא שלנו צומח חציל מתוך הלב שסופח ממנה את כל המתיקות בגוף. וזה מה שגורם לה להתנהג בצורה "לא חברתית", החתונה של הבן הבכור היא בדרך כלל אחד הגורמים העיקריים לפרוץ המחלה, הוא אמר בטון רפואי במיוחד. לאחר מכן הוא הושיב אותנו במשרדו והסביר שהטיפול במחלה עדין נמצא בחיתוליו ולכן הם לא ממש יודעים איך לטפל בחציל, חוץ מלהכין מוסקה. הרופא צחקק, אך כשראה שניצה הביטה בו בבעתה והחלה לבכות, כחכח בגרונו ואמר שהמחלה נמצאת כבר בשלב מתקדם, אבל יש סיכוי קטן מאוד שניתוח יציל אותה. כשחזרתי הביתה וסיפרתי לרונית על מחלת החציל, היא טענה שבטח אמא שלי המציאה את כל זה רק כדי שנחוש רגשות אשם.

כמה ימים לאחר מכן, אחרי שאימי ביצעה את הניתוח, הלכנו אני ורונית עם עידו לבקר את אמא. כשנכנסנו לחדר היא חייכה אלינו ומיד אחר כך, התחילה לבכות. היא הושיטה את ידיה, חיבקה את רונית וביקשה ממנה סליחה על כל מה שהיא עשתה לה. הלסת שלי נפערה וחבטה ברצפה, לא הבנתי מה מתרחש כאן, חשדתי שאימי זוממת משהו. הבטתי מסביבי לחפש את הפצצה אבל אז הבחנתי באינפוזיה יוצאת מידה של אימי. בהתחלה לא האמנתי, אבל כשהתקרבתי ראיתי שצדקתי, הצינור היה מחובר לקומפוט.

סוף