אני חושב שהייתי בן 10 אולי 12 כשנסענו לים המלח. עד היום, כשחם לי, אני נזכר באותו היום, כיום הלוהט עלי אדמות. נסענו אני אימי ואבי לים המלח. אבא החליט שיש לו שם חשבון שהוא צריך לסגור. אבא שלי היה מורה להיסטוריה, אח שלו, יוני, היה מורה לתנ"ך עד שהוא נהרג במלחמת ששת הימים. לאבא וליוני, היה ויכוח גדול לגבי מקורות העמים שסבבו אותנו. יוני האמין במקורות התנכיים, כלומר שהפלשתיניים הם בעצם צאצאי הפלשתים ושהירדנים הם צאצאי העמונים וכו'... אבא לעומת זאת טען שאין שום הוכחה היסטורית שזה אכן כך ומבחינת ההיסטוריה כל העמים התנכיים האלה לא שרדו ולא הגיעו לעת החדשה. לאחר שיוני נהרג, אבא נכנס לאובססיה לעניין. הוא הקדיש את כל זמנו לפתרון המוחלט של התשובה. הוא אפילו הפסיק ללמד, הוא ישב כל היום עם הספרים שלו בכדי לגלות את התשובה : "אני חייב לדעת למה? אני חייב לגלות מי הרג אותו." כך תמיד היה ממלמל וחוזר לדפים. אימי באותה התקופה החזיקה את המשפחה במו ידיה, עד היום אני מעריץ אותה על כך שתמכה באבא והחזיקה את המשפחה שלנו ביחד. בחורף של 1980 הוא היה בין הישראלים הראשונים שנסעו לבקר במצריים, אחרי הסכם השלום. אבא נסע למצריים והיה אורח הכבוד של האוניברסיטה באלכסנדריה למשך מספר חודשים. אני זוכר שיום אחד באמצע החופש הגדול, בדיוק שהייתי עם הכדורגל ביד בדרכי לפגוש את צביקה השמן וללכת לשחק איתו, אבא נכנס הביתה. הוא היה נסער, הוא גידל זקן וגם השיער שלו ארך יותר מהרגיל. הוא ישר את משקפיו ורץ לחבק אותי. "מצאתי את זה, מצאתי! יוני צדק. עכשיו הוא יוכל לנוח ! " רק היום אני מבין מה הוא אמר, רק היום אני יכול להבין למה התכוון, אבל באותו הזמן פשוט חיבקתי אותו ואהבתי אותו כל-כך. למחרת אבא העיר אותי בחמש בבוקר, ארזנו צידנית ולקחנו את החיפושית הכחולה שלנו וירדנו אל ים המלח. כל הדרך אבא רק דיבר והסביר לי ולאמא שיוני צדק, הירדנים, אלה שהרגו אותו. הם אכן צאצאיהם של אותו עם קדום – העמונים. בספרייה הגדולה של אלכסנדרייה היה ספר שסיפר על התיישבותם של העמונים באזור שנחשב כיום לירדן. העמונים לא נעלמו, הם פשוט שינו את שמם לאחר הגעת האיסלם אמר אבא בגיחוך. ובדיוק אז, אמא התחילה לבכות, ואבא עצר בצד הדרך כדי לחבק אותה. אימא מחתה את דמעותיה והביטה בעיניו, "13 שנים אני לא אומרת כלום, גם אני מתגעגעת ליוני אבל זה כבר טירוף, אני רוצה הביתה" אבי חיבק אותה שוב, אחז בה בשתי ידיו והביט בעיניה. "זהו, אני מבטיח שזהו, היום זה נגמר חמודה שלי, היום אני אשחרר את יוני ואנחנו נמשיך בחיים שלנו" אמר אבי והתניע שוב את המכונית. לאחר שעה ארוכה של נסיעה, לאחר שכבר התחלנו בירידות לים המלח ולאחר שהחום המעיק כבר גרם לי להזיע במקומות שלא ידעתי שאני מסוגל להזיע והשאיר אותי לבוש בתחתונים בלבד. אבא חזר שוב לדבר, אני זוכר שהוא סיפר משהו על ההיא שהסתובבה לאחור, על בנותיה ועל אביהם, שגילו אריות במערה ושמהבנים שלהם נולדו העמונים. מצחיק שאז לא הבנתי מה הקשר בין האריות ליוני ולעמונים. אבל אמא הביטה בו, המומה ונתנה לו נשיקה על הלחי, "קדימה, בוא נגמור עם זה". חצי שעה לאחר מכן, אחרי שסיימתי לשתות בקבוק של ליטר וחצי מים והייתי חייב להשתין, הודעתי על כך להורי ואבא ענה: "מיד מגיעים". בתור הורה אני יודע שכשאומרים מיד מגיעים יכול להיות שזה יקח גם עוד חצי שעה או שעה, אבל באותו היום זה באמת היה כעבור שתי דקות. אבא עצר את המכונית בכניסה לאיזה שהיא שמורה, הוא שילם את דמיי הכניסה ואני רצתי אל השירותים. אמא הלבישה אותי וחבשה לראשי כובע טמבל. אבא נתן לי יד והתחלנו ללכת תחת השמש הקופחת, משפחה קטנה באמצע המדבר, לא רחוק מים המלח. כשהייתי קטן והיינו נוסעים לטיולים, כשאבא לא למד כמובן, תמיד היינו שרים בדרך, אבל באותו היום אני זוכר שלא שרנו אפילו שיר אחד. אף אחד מאיתנו אפילו לא דיבר, עד שהגענו לגוש מלח ענקי אשר רק שלט ירוק עם ציור של אייל, מהחברה להגנת הטבע תלוי עליו. על השלט היה כתוב: אשת לוט. אבא שיחרר את ידו משלי והתקדם כמה צעדים קרוב יותר לנציב המלח הענקי. אמא התכופפה וחיבקה אותי. אבא ניגש בזהירות לנציב, "למה?" הוא קרא לעבר הגוש. "למה לא יכולת להתאפק? למה הסתובבת? " אבא החל לצעוק על הנציב כאילו אשת לוט אכן נמצאת שם בפנים. "למה לא הקשבת לבעלך? למה לא הקשבת לאלוהים? מי את? מי את שתמרי את פי אלוהים חתיכת גוש מלח מזדיין". אבי נחת על ברכיו ליד הגוש והחל לבכות. אמי ביקשה ממני להישאר במקום, בזמן שהיא הולכת לאבא. אבל משום מה היא לא נעה, היא פשוט עמדה שם והביטה בו. כמה רגעים אחר כך גם היא החלה לבכות. חיבקתי את רגל אימי בעוד אבי מתייפח לרגל נציב המלח המקולל. לפתע התרומם אבי בזהירות, "לא יכולת להתאפק הא?" אמר אבי ופתח את הרוכסן שבמכנסיו. עמדתי שם בצד,מביט באבי, בעוד הוא מטיל את מימיו על אשת לוט אשר חטאה היחידי היה, שיצר הסקרנות שלה גבר על רצונה לחיות. לאחר שסיים, הסתובב לאימי ואליי ופתאום הוא חייך, "בואו, זה נגמר, בואו נלך הביתה, יותר מדי חם פה..."