"בעוד כדקה תשמע הצפירה, הקהל מתבקש לעמוד." אמרה מאיה תלמידת כיתת   יב´ בתיכון "אלונים" בירושלים.

.מאיה צעדה לאחור, הרכינה את ראשה והכינה עצמה לצפירה

זאת הפעם הראשונה שמאיה מנחה את טקס יום השואה, היא הנחתה כבר פעמיים את ערב יום הזיכרון לחללי צה"ל, ופעם אחת את יום השנה לרצח רבין. רויטל, המנחה הקבועה של טקס יום השואה, חולה ולכן הוזעקה מאיה להצלת המצב, הבוקר בשבע התקשרו אליה והטילו עליה את המשימה. כמובן שמאיה מאוד שמחה על ההזדמנות, היא מאוד אוהבת להשתתף בטקסים ובמיוחד להנחות אותם. כשתגדל, סביר להניח שתלמד תקשורת, לפתע נשמע קול הצפירה. מאיה הביטה בשעון, שתי דקות זה הרבה זמן...

רינה, המורה ללשון, הציצה בשעון. עשר בדיוק, כרגיל הצפירה מדייקת. רינה הביטה בספרות השעון ונזכרה ביום שבו גילתה שלאביה יש מספר על היד. היא הייתה אז בת 6, אביה הביט בה, נבוך מעט, "כשתגדלי ילדתי, כשתגדלי...".

רינה מחתה דמעה מעיניה וחשבה על הזוועות שחווה אביה בשואה, הדרך הארוכה וההשפלות שעבר.

מבעד לדמעותיה הבחינה בטלאי צהוב תלוי על הקיר השמאלי של אולם הספורט.

יוני הביט בטלאי הצהוב, המילה JUDE תמיד צמררה אותו. הדרך שבה היתה כתובה, העבירה בו חלחלה, יוני תהה עד כמה מלה אחת עם משמעות מאוד פשוטה יכולה לעורר בו רגש עז שכזה. כנראה שמה שסימלה המילה JUDE כאשר היתה כתובה, שחור על גבי כוכב צהוב, היא הייתה הסיבה להרגשתו. השנאה שהקרין הכוכב, גרמה לו עצב.

יוני המשיך להביט בכוכב ולפתע התעופף לו פרפר לאולם, נחת לרגע על הטלאי ומיד אח"כ התעופף לו לעבר הבמה.

סופית עמדה בשולי הבמה כשהבחינה בפרפר לבן מתעופף לעברה. סופית שרה במקהלת בית הספר, היום תהיה סולנית בשיר הפרטיזנים. סופית הביטה בפרפר ונזכרה בשיר שלמדה על ילד שמסתובב בגטו ומחפש פרפרים, שורת המחץ בשיר היתה "אין פרפרים בגטו" אבל היום בארץ ישראל יש, חשבה לעצמה.

סופית המשיכה לעקוב אחר הפרפר עד אשר יצא מהדלת הראשית שמימין לבמה.

נעים, המורה להיסטוריה, הביט בפרפר חולף על ידו ומתעופף אל החצר. נעים נולד בעירק, השואה בשבילו תמיד היתה דבר מוזר, כשעלה לארץ הוא זוכר ששמע שמועות שסיפרו הילדים האשכנזים על המלחמה באירופה. הוא היה אז ילד ולא האמין, זה לא נשמע לו הגיוני.

היום 40 שנים אחרי הוא כבר יודע שהילדים בבית הספר לא בדו את הסיפורים, ארועים אלה אכן התרחשו. נעים נזכר במשפט שראה בכניסה למוזיאון באושוויץ, בעת ביקורו עם המשלחת לפולין, "האדם שלא יזכור את ההיסטוריה, נידון לחוות אותה שנית". לא שוב, אמר נעים לעצמו והביט אל התלמידים ביציע.

יניב עמד בשורה האחרונה של היציע הוא הישיר מבט והסתכל על כל תלמידי בית הספר. הוא סקר את תנועותיו של כל אחד מהם. רבים הניחו את ידיהם מלפנים, חלקם שילבו ידיים, אחדים התנודדו מצד לצד והיו כאלה שבהו בשעמום בתקרה. יניב הניח מבטו על המנחה שעמדה על הבמה. מאיה ויניב היו חברים כבר חצי שנה. אתמול הם שכבו לראשונה. הוא מקווה שהיא נהנתה, הוא יודע שהיא שמחה על התפקיד שקיבלה היום. ללא ספק גם היום ישחק לו המזל.

יניב הביט בשעון, עוד כמה שניות חשב לעצמו.

מאיה הביטה בשעון, על פי התאריך בעוד שלושה ימים היא צריכה לקבל מחזור. אתמול כאב לה מאוד, אבל אומרים שככה זה בהתחלה.

הצפירה החלה להיחלש, מאיה הישירה מבט צעדה אל עבר המיקרופון,

"הקהל מתבקש לשבת".