מאת : עינת טמסות

יושבת היא בחדר ההלבשה מביטה במראה ,

אשר לשוליה הצמידה תמונה משפחתית.

שצולמה בשחור לבן

מנסה להפיג מעט מתח העוטף אותה בכל הצגה.

מדי פעם מציצה מוילון המשי אל עבר ההיכל

בכדי לדעת כמה אנשים הגיעו לראותה במופע היחיד,

רגעי זיכרונות בו משתפת בגילוי לב ובהומור .

את הקהל בחלומותיה וגעגועיה לבית ילדותה

שראתה שרק עכשיו נכנסו האנשים לאולם ,

יכלה להרשות לעצמה לשבת עוד קמעה מול המראה.

לקשט פניה בסומק ורדרד ואודם ארגמן

סיטואציה זו השיבה אותה הרבה שנים אחורה,

אל גילאי חמש שש.

איך עמדה מול המראה לבושה בבגדים ססגוניים

השייכים לאימה,

מדמיינת אותה לגברת קטנה.

כשפניה מהודרות בסומק ורדרד ואודם ארגמן

גם בבגרותה אהבתה למשחק גדלה ,

עד כדי כך שהייתה תופרת במכונת פתדל בגדים,

בכדי להציג לקרובי משפחתה שבאו לבקרה מרחוק.

את הדמויות שאספה מהסמטאות בם אהבה לטייל עם חברותיה

כעת לאחר שנים רבות עודנה משתמשת באותם צבעי איפור,

לקישוט פניה .

באולם כבר נשמעו מחיאות כפיים בודדות שזירזוה לעלות לבמה

להתחיל לספר לאימה ולקהל ,

רגעי זיכרונות מתקופת ילדותה ועלומיה.

‏27 דצמבר 2004