נכנסים לתוך מבוך והוא נראה ארוך, נראה מתיש, כאילו לא עבר פה איש. ואיך נצא מזה עכשיו? אחרי שכבר נכנסנו, נשבור את המילה לעצמנו? איך ניפול? איך נמות? מה זה משנה. אם זה קורה אז כבר הכל משתנה, זה מרגיש כמו מפולת: לפעמים שקט, ולפעמים רעש שמטריד את המנוחה. אז מתי לחייך? ואיך לא להסתבך? ומי בכלל יודע אם שנכון באמת נכון. ומי בכלל רוצה לדעת אם שנכון באמת נכון. אולי נפתח דף חדש במחברת ישנה, גם זה אפשר, או שזה סתם יהיה מיותר. זה סתם עוד פרח שנבל בגשם. ההתלהבות גוברת על הכל, יום חג אחד שמבדיל בין שאר ימי החול, אותו היום שמחכים לו, ונורא מתרגשים בגללו. הולכים לישון מוקדם ונשארים ערים עד מאוחר. אבל עדיין קמים מוקדם בבוקר כשקר. כדי שלא נאחר ונגיע מוקדם. מסתדרים מול המראה, מסתרקים ומחייכים. הציפייה הולכת וטופחת. וזה מה שקורה כשהיא נפתחת: או שזה יהיה כמו שדמיינתי או שאני יגלה שנדפקתי. ההשלכות ישליכו אותי לבור זמני שיבזבז לי כמה ימים מהחיים, אבל זה כיף לפעמים להתעייף, לעשות כלום, להגיש כלום. רק לבקר את הקבר מידי פעם ולראות שעדיין אין שם אף אחד, שאני לא אשאר לבד.      מסקנות רבותיי, הם בחינם, רק צריך להסיק אותם!!!