"את אהבתם של תמי וטוביה לא יאמוד איש" כך אמרו רוב מכריהם של הזוג הלבבי, אחד עם השני תמיד, משהו טהור, משהו שלא רואים בכל זוג. לחוד איבדו את הברק, אך יחד היו נראים כמו נצנוץ כוכב. הכירו השניים בשלהי התבגרותם, לגמרי במקרה. טוביה נער ממורמר שלא ידע אהבה ולא מצא טעם לחייו ותמי ילדה זוהרת שכישפה את העוברים ושבים בקסמה הנושך, הרבה מחזרים היו לה, לתמי. אבל רק טוביה נגע בליבה. היא לימדה אותו לאהוב והיא התאהבה בו על היותו אמיתי ופשוט.

אחרי שהיו יחדיו באש ובמים 3 שנים החליטו בצעד מתבקש להינשא, החתונה נערכה מתחת כיפת השמיים כשמסביבם חיוכים לבביים שאיחלו להם רק טוב, כולם ידעו שהם הולכים להזדקן באושר ביחד ועתידם של הזוג הטרי נראה מבטיח, במיוחד אחרי שקנו את הבית הראשון שלהם בשיכון צעירים בשכונה מטופחת. הזוג עבר לגור ביחד וכך החלו חייהם המשותפים.

למרות שגרו יחדיו עדיין לא יכלו אחד בלי השנייה, כשזה היה לבד בבית השתגע ושזאת נותרה לבדה בבית נטרפה דעתה, הגעגועים של שניהם נצברו במהרה כשלא היו אחד ליד השנייה.

"אתה יודע שיש לאימא שלי יומולדת היום" אמרה תמי אחרי שנכנסה לביתה ונשקה לטוביה.

"בטח, כבר התקשרתי אליה, היא נורא מתרגשת, בכל זאת חמישים."

"כן, גם אני קצת לחוצה, אנחנו עושים לה מסיבת הפתעה ב8, כולם יהיו, היא כ"כ תופתע" תמי דיברה וחיבקה את ליבה שמיהר לדפוק.

מסיבת ההפתעה הייתה להצלחה, אימה של תמי כמעט וקיבלה התקף לב מרוב התרגשות, קצת לפני 1 בלילה פרשו תמי וטוביה לביתם והלכו לישון חבוקים וקצת שיכורים מהערב המעייף.

בוקר אחד

נביחות המכוניות מהכביש שליד הבניין היו מעירים בד"כ את טוביה אך הבוקר היה עייף מידי בשביל לקום, ומשלא קם העירה אותו תמי בנדנודים. "קום כבר" היא כרכה את ידיה סביבו עד שפקח את עיניו למראה אשתו רוכנת מעליו "כבר התעוררת, בוקר טוב אהובתי" הוא חייך ופיהק יחדיו, דבר שגרתי לבוקר מעייף, "אני רוצה להיפרד" אמרה תמי בלי הקדמות ובלי ניסיון לרכך את המכה. טוביה פלט גיחוך למשמע הבדיחה שסיפרה אשתו. "אני רצינית, אני רוצה להיפרד." אמרה שוב בפנים קפואות ובלי שמץ של חיוך כך שהבין טוביה שזוהי אינה בדיחה. "על מה בדיוק את מדברת? ממי את רוצה להיפרד?" טוביה ניסה בדרך אחרת להדחיק את מה שאמרה תמי לפני שנייה. "להיפרד ממך, להיפרד, להיפרד, להיפרד." תמי חזרה על המילה ובכל פעם שמע את זה טוביה כאילו נשבר חלון בבית. "מה קרה פתאום? למה, מה?" טוביה לא היה מוכן לזה, מאיפה היא הביאה את זה פתאום. "למה?" הוא חזר שוב, בפנים המומות, שוכח שלפני שתי דקות הוא עוד ישן עם חיוך תינוקי. "כי אתה מכוער, זה למה." תמי קמה מהמיטה לעבר הארון וטוביה דולק אחריה לא מאמין למשמע אוזניו. "בגלל שאני מה?" הוא אמר בגיחוך. "אתה מכוער, מכוער, מכוער, מכוער" כל עת שחזרה על המילה נדמה היה לטוביה כאילו מתנפצים אגרטלים בביתו הצעיר. "את לא יכולה לקום בוקר אחד, להגיד שאני מכוער וללכת, לעזוב אותי, זה לא עובד ככה." הוא אמר בביטחון אבל ידע שתמי תוכל לעזוב כל עת שתרצה והוא לא יוכל להכריח אותה להישאר. "תקשיבי לי רגע" טוביה תפס אותה בכתפה. "מאיפה זה בא פתאום? 4 שנים לא הייתי מכוער ועכשיו אני כן?" תמי לא הגיבה וזרקה את בגדיה לתוך תיק מגודל שעמד על הרצפה. "תעזבי את זה רגע" הוא הסיט את התיק לצד השני של החדר. "תעזוב אותי" תמי צרחה. "אני עוזבת וזהו, אתה מכוער ואני לא רוצה לחיות עם מישהו שדוחה אותי כ"כ." טוביה שעד היום לא שמע את אשתו צועקת שלא לדבר על צורחת אפילו פעם אחת כל זמן שהכיר אותה נבהל לרגע והניח לה לצאת מהבית.

טוביה ניגש לחלון לוודא שאינו חולם ולא האמין למראה עיניו: היא עזבה את הבית עם האוטו שלו, "היא גנבה לי את האוטו" הוא צעק לבית הריק מאדם. "האוטו שלי" הוא המשיך לצעוק עד שהתעייף וישב על הספה.

בוקר שלישי

התריסים הוגפו, והזבל נשאר בבית. טוביה לא טרח ללכת לעבודה או להחליף בגדים. אפילו לא התקלח או התגלח מאז שעזבה תמי את ביתו, מאז התקשר עשרת אלפים פעמים אך תמי לא ענתה, הוא ידע שהיא נסעה לביתה של חברה שלה, הוא גם ידע איפה זה, אך הבושה מנעה ממנו להגיע.

סדר יומו של טוביה השתבש לגמרי: הוא מצא את עצמו שעות על גבי שעות בוהה בקירות, יושב בשקט על הרצפה ונשען על הקיר כשמסביבו החושך האימתני, "האור לא יכנס יותר לבית הזה" הוא אמר לעצמו בזעם ומיהר לדפוק עצים ומסמרים על החלונות, את המנורות בחדרי הבית ניפץ ואת הנרות שהיו בבית השליך לפח.

כשהשיג טוביה את מספר הטלפון של ביתה של חברה של תמי מיהר להתקשר ולשוחח עימה:

"אל תנתקי, זה אני, אני רק רוצה לדבר איתך.." טוביה עצר את הדופק שלו והוקל לו לאחר ששמע שהשיחה לא נותקה. "דבר צפוף, אין לי הרבה זמן" סיננה תמי באדישות מרגיזה. "אני רוצה שנדבר, אנחנו לא יכולים להיפרד עכשיו, בדיוק שהכל כ"כ טוב ו..." תמי קטעה את הנאום המרגש של טוביה ואמרה לו שיבוא להיכן שהיא נמצאת.

טוביה לא בזבז אף שנייה ומשנזכר שאין לו אוטו רץ לשם במהירות מטורפת, אפילו לא התגלח ואפילו לא הציץ במראה לוודא שהעיניים שלו במקומם. אחרי שהפסיק לספור את האנשים שהסתכלו עליו בחשד נעמד מול פתח הדלת שמאחוריה נמצאת אשתו האהובה שזרקה אותו לפני יומיים בטענה שהוא מכוער.

הוא לא דפק על הדלת אלא התרכז במשהו אחר, על הדלת הייתה מראה, הוא הביט בה ומישש את פניו כשהוא שואל את עצמו אם הוא באמת מכוער "ואם כן, אז מה? עכשיו היא רק שמה לב לזה?." הוא דפק ברכות על הדלת כיאה לבנאדם שאמור להיות עדין כעת אם ברצונו להחזיר אותה אל קן האוהבים שלהם שביומיים האחרונים היה יכול לשמש כמבצרו של השטן.

"דלת נסגרת"

"הגעת?" תמי פתחה רבע דלת. "עכשיו תקשיב טוב" טוביה עדיין עמד בחוץ ותמי דיברה בשקט כשהיא אוחזת בדלת "אתה מכוער, ואני לא רוצה לראות את הפנים המכוערות שלך יותר בחיים, קח את הרגליים שלך, תעוף מפה ותעזוב אותי, פשוט תמשיך את החיים שלך, קח את הדירה, אני לוקחת את האוטו וביי" היא טרקה את הדלת בחוזקה וטוביה נשאר המום, פעור פה, מביט במראה שחזרה להתיישר אל מול פניו. טוביה, שפניו ההמומות התחלפו להבעה של זעם, הניף את אגרופו ונעץ אותו בחוזקה במראה הסוררת וניפץ אותה לרסיסים כשידו שותתת דם. "ואת אל תגידי שלא אמרתי, אני לא אניח לך לעולם" הוא צעק מחוץ לביתה והלך לביתו שבור לרסיסים.

כשהגיע אל ביתו התיישב על הרצפה והחל לבכות על מר גורלו, הוא לא ידע איך אפשר להמשיך בחייו הרגילים כעת. כל עולמו הייתה תמי וכעת היא איננה, הוא לא ידע איך מתמודדים עם אובדן בלתי צפוי שכזה. "אם כבר נגזר עליי לאבד אותה מוטב היה שתמות, כך לפחות לא הייתי נקרע מבפנים על הפתאומיות שעזבה" טוביה החל לסכם את חייו עד עכשיו וכעת הבין יותר טוב כמה תמי חשובה לו וכמה לה יש את הזכות שהוא הפך לבנאדם שמח. "אבל מה היא עשתה בזה הכלבה כשהיא עזבה אותי ככה? אני שוב עצוב וממורמר, תמי נתנה ותמי לקחה" טוביה גרר את עצמו למיטה והחליט שאם היא לקחה אז היא לקחה ואין שום דבר שיחזיר לכן צריך להתגבר ולהמשיך לחיות, אחרת הוא יישאר תקוע מאחור על הספה שלו גם עד גיל חמישים.

"סדר בחיים"

"המצב לא כזה גרוע" חשב טוביה לעצמו. "אני עדיין חי, יש לי דירה ועבודה מסודרת. החברים שלי יעודדו אותי ואני גם לא מכוער, אני לא צריך את המטורפת הזאת, אני יכול לבדי, להיפך יותר קל לבד, אני יתחיל לחיות, כל יום אישה אחרת בדירת הרווקים של טוביה" הוא חייך לעצמו והמשיך את התוכניות שלו. "אני אסע לחו"ל, ינקה את הראש. לא צריך יותר התחייבויות עם בנות" טוביה החל צוחק עם עצמו אך בהינף יד, בפחות משניה אסף את הטלפון לידו ומיהר לחייג לתמי.

"אני אמות בלעדייך" הוא מירר בבכי. "את לא מבינה מה את עושה, אני משתגע, את חייבת לחזור אליי, אני עובד על עצמי שהכל יהיה בסדר, אבל כלום לא בסדר, תחזרי, את שומעת אותי בכלל?

"ביי" תמי ניתקה.

ספוג דמעות קם טוביה על רגליו לעבר השירותים, הוא התיישב על האסלה והוריד את המכנסיים. הוא לקח לידו סכין גילוח והוריד את כל השערות שהיו על ירך ימינו, הוא ניסה לצעוק לתמי שתחזור ולא היה יכול, קולו נחנק בו והוא לא היה מסוגל להוציא צלל מהגרון, הוא ניסה וניסה בלי הצלחה, משלא הצליח נטל לידו סיכת ביטחון והחל חורט את שמה על ירכו המגולחת. בתקווה שאם היא לא תשמע את צעקותיו אז אולי תשמע את כאבו.

לאחר חצי שעה וחריטת השם "תמי" 19 פעמים בדיוק על היד השמאלית ועל הירך הימנית. ולאחר שספג את כל בגדיו בדם נרגע טוביה ונרדם בשירותים מותש ופצוע.

כשטוביה התעורר הוא חש עוד יותר רע, טוביה קיבל את גורלו, מר ככל שיהיה והחליט לחיות את חייו כמו שהם: עצובים וחסרי תכלית. טוביה הוא לא מהאנשים שיתאבדו, הוא לא האמין שהוא צריך לסיים את חייו, זה לא באחריותו. על טוביה נגזר לחיות עד יום מותו בהרהורים בנושא "על מה ולמה עזבה אותי תמי, אלא שזה לא איחר לבוא- שבוע אחרי שעזבה אותו אשתו, חצה טוביה את הכביש כשהוא עדיין מהרהר כיצד עזבה אותו אשתו. הוא לא שם לב למכונית שמתקרבת לעברו במהירות גדולה היא נכנסה בו והעיפה אותו באוויר משך 4 שניות, לאמבולנס שהגיע לא נותר הרבה לעשות חוץ מלקבוע את מותו.

תמי לא מיהרה לשמוח אולם עכשיו נותרה אלמנה בודדה עם בית ומכונית. "כמה עצוב" היא חשבה לעצמה והלכה למכולת לקנות חלב.

טוביה לא מת בגלל המכונית וגם לא בגלל שהרהר במוחו, הוא מת בגלל שהוא לא ידע שהוא מכוער, אם הוא לא היה מכוער תמי לא הייתה מסתכלת עליו בכלל והוא לא היה "נפגע" כ"כ קשה, "אם הוא רק היה יודע שהוא מכוער" מלמלו יושבי בית השבעה, הם סירבו להאמין ששקלו את בנם המכוער, אותו בן שחשבו שלא יתחתן לעולם בגלל כיעורו, והנה עברו השנים ובנם הדוחה מצא לו אישה יפיפייה טובת לב שמתחנת איתו ויתר על זה הוא מוצא עבודה ויש לו בית ואוטו. יותר מזה שהם שמחו שהם טעו הם גם שמחו בשביל בנם. אבל היום מה זה חשוב כל זה כשעכשיו רואים מה באמת גרם לו הכיעור הזה, הוא הרג אותו וזה בעצם יכול לסמל את הסוף של כל בנאדם מכוער שרצה להיות שמח.