יום שביעי שהגוף צורב, הגוף דואב, גמד שיכור כרת לי את הרגליים. קשה לזוז, קשה לבכות, שקיות של ריקנות מתחת לעיניים, אני חותך את עצמי רק כדי לבדוק שאני עדיין חי. מבולגן, השמיכה נשרפת מהעצבים, השמיכה טובעת בזיעה הקרה.
הנשמה גוססת, צועקת, כל החירשים מסתובבים. אימא מלטפת, אבא בוכה, מתפלל, קורא תהילים, שותה בירה. צווחות בתוך הראש, אומרים עליי קדיש. רקוואים לנגמל. תופס את הראש, מנענע אותו. כל החשבות מתנפצות על דפנות הראש, חוץ מהמחשבות על התאבדות, הן חזקות, הן מוצלחות. אלף רעיונות ,
"מה נשאר" אני שואל. "רעל" הם עונים. סדינים של פרחים, המיטה היא קבר, המיטה היא גטו,  מחלות, תוחלת חיים נמוכה. "מה אתה מבקש?" לך מכאן, אל תרחם עליי, אל תסתכל לי בעניים, עם מי אני מדבר? עם אף אחד. זה הקול שלא מרפה מהשרוול המלוכלך שלי, שבוע בלי מקלחת, שבוע עם קלונקס מתחת ללשון, שבוע! שבוע! זה רק שבוע...