ואחרי שוך הסערה
בתום הגשמים הגדולים
נותרתי לבדי בפינת חצר נשכחת,
ללקט
להיאסף
וכשחשפו העננים יריעה זכה של תכלת,
באור הברוך ראיתי פרח
והוא יפה ועדין,
קורן רוך לבן
ובתוכו מרקדת שלהבת תכולה.
והייתי תפילה:
א-להים!
לו רק יחיה הפרח הזה לפניך!
תן לו שיחיה...
והבטתי מטה,
אל הקוצים המקיפים בטבעת הדוקה סביבו
ומעלה – מחפשת סימנים לרוחות
שידעתי שעוד יבואו
לו רק יחיה לפניך –
בחלוף הסערה הייתי אני פרח-נפתח-של-אור
ובליבי שלהבת תכולה עולה
תגובות