שלש שנים עברו. שלש שנים מאז שאמא נפטרה. אבא קבר אותה בקריית ארבע, קנה לה מערה בהון עתק. חלקת קבר מפוארת עם שדה פורח ועצים, בקיצור, לא חסך פרוטה. ראיתי אותו בוכה כשמצא אותה בבוקר ללא רוח חיים. גם בלוויה הוא בכה, הוא ניסה להסתיר את הדמעות, אך ללא הועיל. אבא, שראה אסונות בחייו ועמד בניסיונות קשים יותר מכל, האדם שהניף סכין- שחיטה על בנו יחידו, בלי למצמץ, או חלילה להרהר, עומד וממרר בבכי כמו תינוק על אשת נעוריו, האחת והיחידה.
מותה של אמא לא היה מפתיע. השנים נגסו בה לא מעט, והצרות עזרו להן כמה שרק יכלו. האישה שעזבה את הבית, את המשפחה, את החברים, רק בשביל לבוא לארץ של רעב. רק כדי שהיא תוכל להימכר ולהיות פילגש –"אחות "לעת צרה. רק כדי שהיא תוכל לראות את בעלה, מנסה את מזלו אצל אישה אחרת, צעירה יותר, יפה יותר, פורייה יותר. רק כדי לראות את בעלה מלמד את הילד של צרתה ללכת, לקרוא ולכתוב, להשתמש בקשת וחץ, ולרעות כבשים.
ואז נולדתי אני. אמא היתה אומרת, שמהיום הראשון בו היא היתה בהריון היא כבר ידעה. היא ידעה שהיא בהריון, היא ידעה  איך אני אראה, מה אלבש, מה אוכל, לאיזה גן אלך, איפה אהיה בגיל שבע, בגיל שבע עשרה, בגיל שבעים. היא תכננה איזה חברים יהיו לי, או בעיקר, איזה חברים לא יהיו לי. אני מילאתי את שעות הפנאי שלה, את השעות בהן היתה עסוקה, ואת הזמן שביניהם. היא היניקה אותי, האכילה אותי, קילחה, סיפרה, הלבישה וגילחה אותי. היא היתה מלווה אותי לגנון, לגן, לבית הספר, ולאוניברסיטה, ומחזירה אותי מהשער ועד הבית. היא דאגה שלא אהיה חס וחלילה עצוב, ואם כן, היא, ורק היא היתה חוקרת ודורשת על מה ולמה נתכרמו פני.
שלש שנים עברו מאז. בהתחלה הייתי בטוח שהעולם חרב. לא הבנתי איך כדור הארץ עדין סובב על צירו. לא הבנתי איך העולם עדין פורח, איך ישנו עדין צחוק של תינוקות, ואיך נחל באר שבע ממשיך לזרום. חברים שינחמו אותי אין לי, ולא היו לי. אבא לא התיימר להיות איש שיח מעולם. איך אומרים תמיד? "איש קשה". עם אליעזר הייתי יכול לשוחח שעות, אבל הוא תמיד עסוק. תמיד היו אורחים, קרואים או לא, לטפל בהם, או שהוא היה יוצא בשליחות של אבא לבקר איזשהו סולטן או מלך שאבא הכיר. היחיד שהיה לי חבר-אמת היה אחי, שהושלך מהבית לאחר שנחשד בהשפעה רעה על בן הזקונים הקטן של אמא. אישה? אישה מעולם לא הכרתי. אמא תמיד היתה אומרת שאני עדיין צעיר בשביל לצאת. גם כשהגעתי לשלושים, היא הייתה מזכירה לי שוב ושוב שהיא ואבא התחתנו כשהיא הייתה מבוגרת, ומה רע בחיים שלהם יחד? אבא מצידו תמך בה, ולו רק כדי שלא אצא חס וחלילה עם כנענית. הוא טען שהם מושחתים, ושהוא יישב עלי שבעה אם הוא ישמע רק את הרעיון שאצא עם "שיקסע" מקומית. והאמת, שלא מי יודע מה רציתי. היה לי טוב להיות "ילד של אמא" ,הילד המושקע המטופח והמפונק.
יצאתי היום לשוח, לשפוך את ליבי לפני קוני, להתפלל. המצב, כמו שהוא היום, לא נראה מזהיר. אמא מתה לפני שלש שנים, לאבא, גם לו אין יותר מדי זמן לחיות, ואני? אני נשאר לי לבד. בלי חברים, בלי משפחה, רק אני והמקום. אני רואה מרחוק גמלים. בטח עבד-אבא שוב הלך לבקר באיזו מדינה רחוקה. על אחד הגמלים יושבת נערה. דווקא נראית לא רע, מעניין מאיפה היא הגיעה? אני חושב שבערב אני אשאל את העבד מי זאת ומאיפה היא.

"דרך ארץ, כל זמן שאמו של אדם קיימת כרוך הוא אצלה, ומשמתה, הוא מתנחם אצל אישתו"
(רש"י בראשית כ"ד ס"ז)