אמר רבי יהושע בן קרחה: סח לי זקן אחד מאנשי ירושלים "בבקעה זו הרג נבוזראדן רב טבחים מאתים ואחת עשרה רבוא; ובירושלים הרג תשעים וארבע רבוא על אבן אחת, עד שהלך דמן ונגע בדמו של זכריה, לקיים מה שנאמר ´ודמים בדמים נגעו´".
=================
"בני ישראל - קרעו בגדיכם, עטו שקים - זרזו רגליכם", קרא הכרוז בחוץ, "יהוידע הכהן משרת לא-ל עליון נפטר היום". ישי ישב בביתו ולמד על פה מזמורי תהלים, כששמע את הבשורה. יהוידע הכהן, אחת הדמויות המוערכות ביותר בירושלים, האיש שהיה האחראי הראשי להחזרת העבודה לבית המקדש, נפטר.
ישי הזדרז ויצא מביתו, והצטרף לקהל שנאסף בחוץ. כל החשובים היו שם, הכהנים, השרים, ועל כולם יואש בן צביה - מלך יהודה. "מֶלֶךְ בְּיָפְיוֹ תֶּחֱזֶינָה עֵינֶיךָ" ודאי היה אומר לעצמו ישי, אילו היה לומד על פה את נבואות ישעיהו, דבר שנבצר ממנו - כי ישעיהו אך נולד זה לא מכבר; אולם בזאת אין ספק, יואש המלך צדיק היה, לא היה כמוהו מלך ביהודה מאז יהושפט. אוי לנו מאותה אבדה! היכן שלא תקע את מבטו, ראה ישי אנשים בוכים; רק יהושפט עמד עם מבט מהורהר ודמעה לא נכרה בעיניו. ישי הלך עם כל העם ללוותו את יהוידע בדרכו האחרונה; כבוד גדול עשו לו במותו, וקברוהו עם המלכים. גם כשחזרו משם, לא עזבה את העיר הקדרניות שנשתלטה עליה. רק בביתו של ישי, ארע מאורע שהפיג את העצבות; נולד לו אח. לאף אחד לא היה ספק איך יקראו לו - "יהוידע".
ביום ברית המלה של יהוידע הצעיר, כל בני המבוי התאספו לחצר ביתו של ישי ונערכה שם סעודה גדולה. אך השמחה ששרתה שם, נקטעה באמצע הסעודה; שליח רגלי הגיע לשם במרוצה ולחש לאביו של ישי דבר מה באזנו; ומיד עזב את המקום. אביו של ישי נגש אל קבוצת המבוגרים בראש השלחן, והחלו מתלחשים ביניהם. חיש קל עזבו כולם את המקום; ישי צעק לאביו "אבא, לאן אתה הולך?" - אולם אביו לא שמע אותו.
אביו של ישי וחבורתו, הלכו אל בית המלך כשהתקרבו לשם, ראו קבוצה בת כעשרים איש יוצאת מן הבית, ובידיהם נושאים פסל גדול. כשהתקרבו מעט יותר, ראו מי ומי ההולכים: שרי יהודה, ובראשם - יואש המלך. אביו של ישי חזר מיד לביתו, וארז תרמיל לישי בנו. "אבא, מה אתה עושה?" שאל ישי; אביו המשיך באריזת התרמיל, והשיב "מחר אתה עובר למדרשת שמואל בבית לחם, אינך יכול להשאר וללמוד פה". ישי לא הבין, ומה עם חבריו? גם הם יבואו אתו? "אבל - למה? מה קרה?"; "דברים איומים מתרחשים בעיר הזאת, אינני יכול להרשות לך להשאר כאן באופן קבוע, זה יפגע בחינוך שלך", כך ענה אביו, וסירב לפרט. ביום למחרת, ישי הלך לבית לחם ללמוד במדרשת שמואל, על שם שמואל הרמתי. לפי התכנון, ישי צריך היה לשוב לביתו רק פעם בארבע שבועות.
בינתיים בירושלים חינגה והילולא; בתי עבודה זרה נפתחו בכל רחוב. כל יראי ה´ שבעיר היו נבוכים ולא ידעו מה לעשות. כמה נביאים הלכו ברחובות והזהירו את העם, אבל - איש לא שעה לאזהרותיהם. לבית המקדש, מעטים מאד נכנסו; עד היום בו שב ישי לירושלים. במדרשת שמואל, למד ישי דברים שמאד עניינו אותו, ותוך כמה ימים הוא כבר התאהב במקום, ומאד שמח שעבר לשם. כשחזר לאחר ארבע שבועות לירושלים, החליט לעלות לבית המקדש להתפלל ולהשתחוות לה´, כהודייה על שמחתו במקום לימודיו החדש. עוד לפני שעבר בביתו, ירד שמואל למקווה מים שהיה בפתח העיר, ושם פעמיו להר הבית. כשעלה מן המדרגות ועמד סוף סוף בשטח ההר התרגש מאד; אך התרגשותו נתחלפה במהירות לתדהמה - "מה מעטים האנשים הנמצאים פה" חשב לעצמו. הוא המשיך בדרכו עד שנכנס לעזרת ישראל, שם ראה שלשה כהנים, שהתעסקו בהכנות להקרבת התמיד של בן הערביים. מלבדם, היו במקום עוד שבעה או שמונה לווים, שעמדו ליד דוכנם והסתודדו. ישי התבייש לשאול אותם מה יום מיומיים, ורק הלך מעט הצדה והלל תהלות לה´, מפרקי התהלים שלמד. לכשסיים, השתחווה, ואמר במלותיו תודה לה´.
לפתע, באמצע שיחתו עם קונו, נשמע המון רב צועד בחפזון. נקישות המנעלים נשמעו היטב; יואש הופתע מכך "הרי הר הבית הוא זה, ואיך אנשים הולכים בו בנעליהם?". מיד הזדקף ישי, והביט לעבר שער העזרה לראות מהים הבאים: בתחילה נכנסו שני גיבורי כח, שגררו אתם את זכריה בן יהוידע הכהן; אחריהם נכנסו כל שרי יהודה עם עוד כמה אנשים שישי לא זיהה, והם נשאו על ידיהם את יואש המלך; ואחרונים, נכנסו עוד ארבעה אנשים שגררו עגלות מלאות אבנים. הכהנים והלויים שראה ישי כשנכנס, מהרו לנוס אל חוץ העזרה. ישי רצה לצעוק אך לא ידע מה; הוא נשאר על עמדו. כשראה את השיירה שהיא באה לשטח שבין האולם ולמזבח, הוא היה בטוח שהוא חולם. הוא התבונן במתח רב במתרחש. זכריה התנער מאחיזת האנשים וקרא בקול "לא תצליחו - כי עזבתם את ה´! לא תצליחו!". כל יתר האנשים התרחקו ממנו ועמדו סביבו; הם החלו לקחת אבנים בידיהם וחיכו למשהו; עד שיואש קרא בקול "סקלוהו!", ואז החלו כולם רוגמים אבן את זכריה. ישי לא יכול למראה הזה, ונס החוצה בריצה, גבו אל ההיכל, אוטם את אזניו בידיו, והוא בוכה. העובדה שאטם את אוזניו מנעה ממנו לשמוע את קול האבנים, אך בבירור הוא שמע את קולו של זכריה כשהוא זועק "יֵרֶא ה´ - וְיִדְרֹשׁ!".
ישי רץ לביתו; משום מה, אף אחד לא היה שם באותה עת. הוא חש שכולם בגדו בו - ולא ידע לאן יפנה. בצר לו נחפז בסמטאות, יצא את ירושלים ורץ ורץ ורץ. היכן שהוא בדרך, תש כחו, והוא נפל ארצה.
ותיפול על ישי תרדמה, שבע וארבעים ומאתיים שנה ארכה.
כשקם, לא שם לב שקרה דבר, פני הנוף לא השתנו; הוא אף שכח מה הביאו לכאן, אף שזכר שהיה זה דבר מבהיל שנס מפניו. את הרי ירושלים זיהה מרחוק, והחל לצעוד לעומתם. השמש קפחה על ראשו, היה זה חום תמוז - כך הרגיש - ואולי חום אב? ככל שהתקדם בדרך והביט לעבר העיר, ראה שמשהו לא בסדר; הוא לא השאיר אותה כך כשעזב. כשהתקרב מספיק, ראה שהחומות פרוצות, ושהעיר זנוחה ונראית איום ונורא. ישי בא לביתו; אך גם עכשיו לא היה שם אף אחד. הוא הבין שמשהו גדול התרחש, אך לא ידע מהו; הוא גם שם לב, שתחושת הזמן שלו - לא מחוברת למציאות כל כך, ושכדאי שיברר מה בעצם קורה פה.
הלך ישי ברחובות, וראה עני לבוש סחבות יושב תחת קיר בית. "שלום עליך", אמר ישי - אך לא קבל כל מענה. "שלום עליך" אמר בקול. העני הניד בראשו. "אמור נא לי, כמה בחודש היום?"; "שבעה", השיב בקול רפה. "שבעה?!", חשב לעצמו ישי, "והלא למדרשה הלכתי בעשירי לרביעי, וחזרתי בתשיעי לחמישי, ואז ברחתי - היתכן שעכשיו השביעי לשישי?! וכי ישנתי ארבעה שבועות?!". "הממ... ובאיזה חודש אנחנו?"; "אב", ענה העני והוסיף, "מה אתה רוצה, ילד? לך הביתה". ישי שוב חשב שהוא חולם, הוא הרגיש שהוא החמיץ נקודה חשובה. "סליחה, האם תוכל לענות לי רק על עוד שאלה אחת?", ומבלי להמתין לתשובה שאל, "מה מתרחש פה בעיר הזאת?". העני הרים את ראשו, ואמר "אני מבין שאתה חדש בארץ הזו, על אף שהלשון בפיך רהוטה. שמע, ילד, לפני כמה שבועות הסתיים מצור בן שלש שנים וחצי על העיר הזו. בא לכאן מלך בבל - ולקח את המלך צדקיהו - הה... הה... רק צדיק כצדקיהו חסר לנו... - והניח אותנו ככה; החיילים שלו עדיין מסתובבים פה ועושים צרות מדי פעם. עכשיו לך מפה!" - כך אמר העני ונשכב על הארץ.
מכל המקומות, הרגיש ישי שהוא צריך ללכת למקום אחד; לבית המקדש. הוא הלך לכיוון הר הבית, וטבל במקוה שנקרה על דרכו. כשעלה משם, שמע המולת סוסים דוהרים וקולות הצועקים בבבלית. כשהתקדם יותר אפו הריח אש, וכשהגיע לשטח פתוח ונגלה לעיניו ונשמע לאזניו מחזה נורא; הוא הביט כממוסמר במשך כמה רגעים, התעלף ונפל הצדה מאחורי כותל קטן. כשהתעורר, הלך בדרך עקיפה, ורץ לבית המקדש בכל נפשו; שם התעלף בשנית. את יתר מה שעבר עליו בשבוע ההוא, הוא זוכר במעורפל מאד, רק נקודות של זכרון נשארו לו מהם; מעשים ומראות שהותירו את חותמם בנפשו.
עברו כמה עשרות שנים, וישי התבגר וכבר לא היה ילד; הוא זכה והאריך ימים. בהגיעו לגבורות, באחד מהבקרים כשהלך על תל אחד - סמוך לעיר ירושלים ומתחתיה, ראה אדם כבן שלשים, כשהוא מהלך על התל לקראתו. "שלום עליך" אמר ההלך, "עליך שלום" - ענה ישי; היה זה ר´ יהושע בן קרחה. הם שוחחו ביניהם זמן רב. בסיום השיחה זעק ישי "נפשי לה´ - משומרים לבוקר שומרים לבוקר", מעיניו נגרו נחלי דמעות, וקולו נשמע למרחוק. ור´ יהושע, כהרגלו, דבר בנחת, והשיב "בשוב ה´ את שיבת ציון - היינו כחולמים".
=================
וַיַּעַזְבוּ אֶת בֵּית ה´ אֱ-לֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם וַיַּעַבְדוּ אֶת הָאֲשֵׁרִים וְאֶת הָעֲצַבִּים וַיְהִי קֶצֶף עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם בְּאַשְׁמָתָם זֹאת: וַיִּשְׁלַח בָּהֶם נְבִאִים לַהֲשִׁיבָם אֶל ה´ וַיָּעִידוּ בָם וְלֹא הֶאֱזִינוּ: וְרוּחַ אֱלֹהִים לָבְשָׁה אֶת זְכַרְיָה בֶּן יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן וַיַּעֲמֹד מֵעַל לָעָם וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר הָאֱ-לֹהִים לָמָה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת מִצְוֹת ה´ וְלֹא תַצְלִיחוּ כִּי עֲזַבְתֶּם אֶת ה´ וַיַּעֲזֹב אֶתְכֶם: וַיִּקְשְׁרוּ עָלָיו וַיִּרְגְּמֻהוּ אֶבֶן בְּמִצְוַת הַמֶּלֶךְ בַּחֲצַר בֵּית ה´: וְלֹא זָכַר יוֹאָשׁ הַמֶּלֶךְ הַחֶסֶד אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוֹיָדָע אָבִיו עִמּוֹ וַיַּהֲרֹג אֶת בְּנוֹ וּכְמוֹתוֹ אָמַר יֵרֶא ה´ וְיִדְרֹשׁ: (דברי הימים ב כד:יח-כב)
וַיְהִי בִשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְמָלְכוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל הוּא וְכָל חֵילוֹ עַל יְרוּשָׁלַם וַיִּחַן עָלֶיהָ וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק סָבִיב: וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר עַד עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ:
בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר וְלֹא הָיָה לֶחֶם לְעַם הָאָרֶץ: וַתִּבָּקַע הָעִיר וְכָל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַלַּיְלָה דֶּרֶךְ שַׁעַר בֵּין הַחֹמֹתַיִם אֲשֶׁר עַל גַּן הַמֶּלֶךְ וְכַשְׂדִּים עַל הָעִיר סָבִיב וַיֵּלֶךְ דֶּרֶךְ הָעֲרָבָה: וַיִּרְדְּפוּ חֵיל כַּשְׂדִּים אַחַר הַמֶּלֶךְ וַיַּשִׂגוּ אֹתוֹ בְּעַרְבוֹת יְרֵחוֹ וְכָל חֵילוֹ נָפֹצוּ מֵעָלָיו: וַיִּתְפְּשׂוּ אֶת הַמֶּלֶךְ וַיַּעֲלוּ אֹתוֹ אֶל מֶלֶךְ בָּבֶל רִבְלָתָה וַיְדַבְּרוּ אִתּוֹ מִשְׁפָּט: וְאֶת בְּנֵי צִדְקִיָּהוּ שָׁחֲטוּ לְעֵינָיו וְאֶת עֵינֵי צִדְקִיָּהוּ עִוֵּר וַיַּאַסְרֵהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם וַיְבִאֵהוּ בָּבֶל:
וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ הִיא שְׁנַת תְּשַׁע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל בָּא נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים עֶבֶד מֶלֶךְ בָּבֶל יְרוּשָׁלָם: וַיִּשְׂרֹף אֶת בֵּית ה´ וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת כָּל בָּתֵּי יְרוּשָׁלַם וְאֶת כָּל בֵּית גָּדוֹל שָׂרַף בָּאֵשׁ: וְאֶת חוֹמֹת יְרוּשָׁלַם סָבִיב נָתְצוּ כָּל חֵיל כַּשְׂדִּים אֲשֶׁר רַב טַבָּחִים: וְאֵת יֶתֶר הַעָם הַנִּשְׁאָרִים בָּעִיר וְאֶת הַנֹּפְלִים אֲשֶׁר נָפְלוּ עַל הַמֶּלֶךְ בָּבֶל וְאֵת יֶתֶר הֶהָמוֹן הֶגְלָה נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים: (מלכים ב כה:א-יא)
וַיִּהְיוּ מַלְעִיבִים בְּמַלְאֲכֵי הָאֱלֹהִים וּבוֹזִים דְּבָרָיו וּמִתַּעְתְּעִים בִּנְבִאָיו עַד עֲלוֹת חֲמַת ה´ בְּעַמּוֹ עַד לְאֵין מַרְפֵּא: וַיַּעַל עֲלֵיהֶם אֶת מֶלֶךְ כַּשְׂדִּים וַיַּהֲרֹג בַּחוּרֵיהֶם בַּחֶרֶב בְּבֵית מִקְדָּשָׁם וְלֹא חָמַל עַל בָּחוּר וּבְתוּלָה זָקֵן וְיָשֵׁשׁ הַכֹּל נָתַן בְּיָדוֹ: (דברי הימים ב, לו:טז-יז)
אָלֹה וְכַחֵשׁ וְרָצֹחַ וְגָנֹב וְנָאֹף פָּרָצוּ, וְדָמִים בְּדָמִים נָגָעוּ: (הושע ד:ב)
אמר רבי חייא בר אבין:
אמר רבי יהושע בן קרחה: סח לי זקן אחד מאנשי ירושלים "בבקעה זו הרג נבוזראדן רב טבחים מאתים ואחת עשרה רבוא; ובירושלים הרג תשעים וארבע רבוא על אבן אחת, עד שהלך דמן ונגע בדמו של זכריה, לקיים מה שנאמר ´ודמים בדמים נגעו´".
אשכחיה לדמיה דזכריה דהוה קא מרתח וסליק אמר מאי האי אמרו ליה דם זבחים דאשתפוך אייתי דמי ולא אידמו אמר להו אי אמריתו לי מוטב ואי לאו מסריקנא לבשרייכו במסרקי דפרזלי אמרי ליה מאי נימא לך נבייא הוה בן דהוה קא מוכח לן במילי דשמיא קמינן עילויה וקטלינן ליה והא כמה שנין דלא קא נייח דמיה אמר להו אנא מפייסנא ליה אייתי סנהדרי גדולה וסנהדרי קטנה קטל עילויה ולא נח בחורים ובתולות קטל עילויה ולא נח אייתי תינוקות של בית רבן קטל עילויה ולא נח (גיטין נז ע"ב)
הושע ה:טו
אֵלֵךְ אָשׁוּבָה אֶל מְקוֹמִי עַד אֲשֶׁר יֶאְשְׁמוּ וּבִקְשׁוּ פָנָי בַּצַּר לָהֶם יְשַׁחֲרֻנְנִי:
רד"ק - אלך אשובה אל מקומי - אסלק שכינתי מהם ואשובה אלי בשמים שהוא מקום כבודי כי הם הקילוני ולא ישכון כבודי ביניהם.
רש"י - עד אשר יאשמו - יחזיקו עצמם כאשמים להודות על אשמתם.
מצודת דוד - ובקשו פני - ויבקשו פני למחול להם.
ראב"ע - בצר להם ישחרונני - יבקשוני כשחר.
כל העושה מלאכה בתשעה באב
ואינו מתאבל על ירושלים
אינו רואה בשמחתה
שנאמר
שמחו את ירושלם וגילו בה כל אוהביה
שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה
מכאן אמרו
כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה
ושאינו מתאבל על ירושלים אינו רואה בשמחתה
(תענית ל ע"ב)
