עידנים שאנו רוקדים, נשמתנו אחת, אחווה שרופה, רוחות צרבו עורנו, נקבוביות מלאו בחול, נצח שאנו בלולים, בוהים בשמש, דמעות נקוות בעין, מתענגים על קימורי הדיונות, שירתנו מתלחשת, בשפתיים סדוקות, הקפנו עולם, שבנו התגלגלנו, הלחש מעולם לא פסק. אך היו רגעים קטנים, בהם שכחה מעט הרוח, עמדו מלכת גרגרי החול, לחישות זרות עלו, מקצה גבול המדבר. ברגעים אלו נותרת לבד, עזבתי, בשבילי, בישבילך, הייתי עומד ומציץ, מעבר לשפת הדיונה, וראיתי צורות, שאת לעולם, לא תוכלי לדמיין, ואמנם היה זה חזיון מטושטש, מבעד לדמעות, לרוחות, לחול, אך את לחישתם הזרה, לעולם לא אשכח. דעי, שיום יבוא, ונחדל מגילגולנו, לחישתנו תגווע, נישמתך תידעך. דעי שיום אחד אמשיך יחידי, ולצידי יהיו רק תיפוף צעדי.