זכרתי כשעטפת אותי במתנה ארוזה היטב לחשת ברגע של חולשה "רק אל תברחי לי בסוף" זכרתי את הלחישה וחייתי תמיד, זכור לי- - כמחכה. ולא הבנתי מה מפריע לכולם לגעת, ללטף את הריח המתוק ורק הרגשתי חולשת דעת כשהתגעגעתי למכאוב של רגע אמת בין אלפי שקרים קטנים חיכניים שמלטפים אותי עכשיו. ואני יושבת היטב ארוזה כבר שנים, הריח הזה משגע את כולם אך הם לא נוגעים. ואני יושבת, יודעת שאולי כבר מזמן קרעת מעלי את העטיפה ובלי ששמתי לב הריח הוּפַץ ורצו לגעת בי כל כך ואני לא ידעתי למה נוטפת מור.