למאמר המעודכן שלי, בבלוג תורה ומדע, אנא גלוש לבלוג תורה
ומדע בכתובת:
http://toraumada.blogspot.co.il/2014/07/Pinchas-Matter-and-measurements.html
בירוצי המידות בפרשתנו (פרקים כח-כט) אנו קוראים על הקרבנות שיש להקריב בבית המקדש, בכל יום, בראש חודש ובמועדים. בלשון חז"ל הקרבנות מחולקים לפי סוג הקרבן: הקרבנות שהיו באים מבעלי חיים קרויים "זבחים" ; הקרבנות שהיו באים מסולת חיטים או שעורים נקראים "מנחות"; היין הבא עם המנחות לנסך על המזבח קרוי בשם "נסכים". המנחות כאמור היו באות מסולת חיטים או שעורים. חלק מהמנחות היו באות עם שמן ו/או יין. זאת אומרת, חלק מהמנחה היה בא מוצק ("יבש" להלן) וחלק נוזלי ("לח" להלן). כיצד היו מודדים את הכמות של הסולת, השמן והיין למנחות? המשניות בפרק תשיעי של מסכת "מנחות" עוסקות בתשובה לשאלה זו. נחלקו חכמינו באלו כלים השתמשו בבית המקדש כדי למדוד את הסולת למנחות ובאילו כלים השתמשו בבית המקדש כדי למדוד את השמן והיין למנחות: במדות ה"יבש": לפי דעה אחת, היו שני כלים בבית המקדש כדי למדוד את הסולת למנחות: אחד של עשרון (עשירית האיפה, כ-4 ליטרים) ואחד של חצי עשרון. לפי דעה אחרת, היו שני סוגים של עשרון: אחד גדוש (שלא החזיק עשרון אלא כשהוא גדוש) ואחד מחוק (כלי יותר גדול, שהחזיק עשרון כשהוא מחוק, דהיינו בלי כל גודש); וכן כלי שלישי של חצי עשרון. במדות ה"לח", מצינו שלוש דעות: דעה א: היו שבע מדות של לח במקדש שבהן היו מודדים דברים לחים, כגון יין ושמן למנחות: הין (12 לוג; לוג=כחצי ליטר), חצי הין, שלישית הין, רביעית הין, לוג, חצי לוג ורביעית הלוג. דעה ב: היתה רק מידת הין, ובה היו מסומנות שנתות (חריצים) לחצי, שליש, ורביעית ההין, וכן ללוג וחצי לוג. דעה ג: כל המידות הנ"ל היו, חוץ ממידת ההין. בהמשך, המשנה מציינת את הכלל: "מידות הלח, בירוציהן קודש",כלומר, במידות הלח, הגודש שלהן העובר על גבול הכלי ומשתפך מחוצה לו – קודש, שמידות הלח מקדשות אף את בירוציהן; "ומידות היבש בירוציהן חול". מדוע? במשנה (שם, משנה ה) מובאים מספר טעמים. ברצוני להתייחס לטעם שמביא ר' יוסי במשנה: "שהלח נעכר, והיבש אינו נעכר". יש גורסים "נעקר" (ולא נעכר, וכן ברש"י) היינו שהלח נעקר מתוך הכלי כשמוסיפים עליו, ויוצא מבפנים לחוץ, ונמצא שהבירוצים של מידות הלח היו בתוך הכלי ונתקדשו [כלי המקדש מקדשים את מה שתוכם]; ואילו היבש אינו נעקר מתוך הכלי, ולא נכנס בתוך הכלי, לכן מה שיוצא שנשפך לחוץ אינו מתקדש. מדוע כשמוסיפים חומר נוזלי לתוך כלי המלא בנוזל, והוא נשפך מחוץ לכלי, זה נחשב שהנוזל היה בפנים, בתוך הכלי, ואילו כשמוסיפים חומר מוצק לתוך כלי המלא במוצק, והוא נופל מחוץ לכלי, זה נחשב שהחומר המוצק לא היה בתוך הכלי? הסיבה לכך נעוצה בהבדל בין מצב הצבירה נוזל למצב הצבירה מוצק. כל החומרים, כידוע, מופיעים באחד משלושת מצבי הצבירה: מוצקים, נוזלים וגזים. קרח, מים ואדי-מים, הם שלושה מצבים של אותו חומר – מים. מולקולות (המולקולה היא המבנה הבסיסי של החומר) הקרח, המים והאדים אינן נבדלות זו מזו. ההבדל הוא רק בצפיפותן ובמהירות תנועתן של המולקולות בכל מצב. במוצקים צפיפות המולקולות היא הגדולה ביותר, הן דבוקות זו לזו, אינן נעות זו לעומת זו, אלא מתנודדות תוך שמירה על המבנה הקבוע שלהן. מכאן הקושי בשינוי צורת המוצקים. במצב של נוזל צפופות המולקולות כמעט באותה מידה, אולם הן מחליקות זו לגבי זו, נעות בכל הכיוונים וגולשות כלפי מטה בהשפעת כוח הכובד. כוחות המשיכה בין מולקולות הנוזלים קטנים במידה ניכרת מאלו שבמוצקים. אם כדי להפריד מולקולות מהמוצק, למשל, לשבור מוט ברזל, דרוש מאמץ ניכר, הרי כדי להפריד מולקולות מהמים, מספיק רק לשפוך אותם מהכלי, והנוזל מתחלק לכמויות שונות כרצוננו. לכן למשל, כשמוסיפים מים לתוך כלי מלא מים, מאחר וכוחות המשיכה בין מולקולות המים קטנים, ע"י כוח הנפילה של מולקולות המים לתוך הכלי, הן "שוברות" את פני המים שבכלי ומתערבבות בהם, וגורמות לחלק מהמים שבכלי לצאת החוצה. לכן באמת המים שנשפכו היו בתוך הכלי ולכן הם קדושים. לעומת זאת, כשמוסיפים מוצק לתוך כלי מלא חומר מוצק, מאחר וכוחות המשיכה בין מולקולות המוצק הם חזקים, מבנה המוצק קבוע, ולכן אין בכוח הנפילה של המוצק לתוך הכלי המלא, לגרום למולקולות להתערבב בתוך הכלי, אלא הן נופלות ישר מחוץ לכלי. הבה נעיין קצת יותר בתופעה הזו של נפילת נוזל כלשהו, למשל מים, מן הכלי הגדוש במים. ניסוי: מלאו כוס ריקה מי ברז, עד שפני המים יגיעו בדיוק לקצה שפת הכוס, אך לא ישפכו מתוכה. קחו מספר מטבעות והכניסו אותם לאט ובזהירות – מטבע אחר מטבע - לתוך הכוס. אם תתבוננו בפני המים תראו, שהם מתקמרים מעל הכוס למעין כיפה, אבל אף טיפה אחת לא נשפכה החוצה. כיצד? מתח פני הנוזל (הקרוי גם "מתח הפנים") הוא הכוח, המחזיק את המים העודפים שבכוס בצורת כיפה ומונע אותם מלהישפך החוצה. כוח זה פועל מפני הנוזל פנימה אל מרכזו והוא אף מהדק זו אל זו את מולקולות המים. אם זורים לבסוף בזהירות גם את תוכנה של מלחיה לתוך הכוס, יימס בה המלח בלא שהמים יישפכו. במקום זה רק קמרון הכיפה יגבה יותר. כל עוד שכוח מתח הפנים גדול מכוח הכובד של המים, הקמרון יגבה עוד ועוד. המים יפלו מהכוס רק לאחר שכוח הכובד יגבר על כוח מתח הפנים של המים. תופעה זו של כוח מתח הפנים קיימת לא רק במים, אלא בכל סוגי הנוזלים; אלא שעוצמת כוח זה שונה מנוזל לנוזל ותלויה בכוח המשיכה החשמלי בין מולקולות הנוזל. זאת אומרת, שכמות הגודש של נוזל בכלי תלויה במתח הפנים שלו. ככל שמתח הפנים של הנוזל גדול יותר, כך גם כמות הגודש של הנוזל שבכלי גדולה יותר. כך גם מפרש רש"י: "ואין דומה במשער בכוס מלא מים למשער ביין, משום שהיין עב ואינו ממהר לצאת אלא נברץ ונגדש על שפת הכוס יותר מן המים" (סוכה ו, א). יש לציין שכמות הגודש תלויה בגורמים נוספים כמו קוטר הכלי וצמיגות הנוזל (דביקות, כוח המשיכה בין מולקולות הנוזל למולקולות הכלי, במקרה שלנו) .
