אִיוֹ
כליל סונטות
יהונתן דוד
א
לא אכחש, הכל יכול, כי אהבתני כמו אל
ארור היופי, התבלין המעוור את חוש הטעם
רחקי מוונוס כמאש, אשר בוערת כשהרעם
מודיע בוא אביה, מארס, אל מלחמות, המטלטל
את כלי נשקו מעל כתיפיו, והוא מריע וצוהל
"הנה היופי, בעדו אמית את מחזרייך פעם"
משתשירי לאחד, יעור בחברו הזעם
הימנון הנישואין - קינה הוא; ואביך המהלל
יבעיר אש אבוקות רבות על פי הדת, עת יוליכך
בשביל עטור פרחי שושן, אל בית אישך המחייך;
בבתולייך היוותרי, ריחקי ממוהר וטבעת
אולי שלווה ואריכות ימים יכתוב לך גורלך
ותיוותר טהרתך כמעיין המפכפך
ארור יופיי, ממיט השכול, המעביר אף אל מדעת
ב
ארור יופיי, ממיט השכול, המעביר אף אל מדעת
מן הנהר של אינאכוס, אבי הטוב, ניבטה דמותי
נימפה יפת מראה ותואר מביטה, אומרת "שְתִי-"
"גמעי יופייך, נקטר אלים, בו יד הזמן אינה מגעת"
הלואי טבעתי, אותו היום לו רק דבקה בי הצרעת
מן האולימפוס לא חזה בי השליט האלמותי
ולא גבר בו יצר חשק מתועב וחייתי
ידו הניחה לברקים, בהם הטיל אימה ובעת
ומין האיתר העליון ירד אלי כאשמדאי
אדון עולם אשר מלך ולא שמע אף פעם ´די´
מביט בי חרש בעיניו והוא אפוף תשוקה ולהט
מתוך השקט הוא לוחש כי למולי ניצב שדי
אך בראשו האלוהי המחשבה אחת - שדיי
חורשה קדושה לעץ אחד ביקש הוא בגופי לטעת
ג
חורשה קדושה לעץ אחד ביקש הוא בגופי לטעת
"קירבי אלי, קירבי אלי" לוחש קולו "קרבי אלי!"
"לו רק תמתין, אלי הטוב, לו רק המתנת, אַחֲלַי!"
"האם תדעי מי למולך? , ילדה, אלים ללא מגרעת!"
"ללא מתום, כלילי שלמות; מנשרים ועד תולעת
למרותי סרים כולם, צייתי גם את למילותיי!
פן אשלח בּך מבְּרקיי, תהיי אחת מני מתַיי!
המעזה את עוד לסגת? הן דינך כדין מרשעת!"
מייד קפאתי על עומדי אך מבטו נותר קשוח
וצעדי מהססים, מזעמו אולי ינוח
"הנה אלי, לא עוד אסוג, אני שלך אדון גואל"
ומבטו הפך לרך ומשפתיו נושבת רוח
"היטבת ענוֹת לי, כּך יאה, בִּיתי, האופק לך פתוח..."
מדביר קודשה הביטה יונו, מבטה אליי מהל
ד
מדביר קודשה הביטה יונו, מבטה אליי מהל
האל הלך להתהולל, חישקו אינו יודע שובע
אך מעיניה לא נסתר, צופה מעלליו מגובה
וזעמה בוער בה פנימה, זעם מר ומקלל
אשרי האיש שלא ידע נחת זרועו של זעם אל
איניאס על ימים רבים נדד בטרם בא לרומא
עירו בלאטיום לא יסד בטרם דם שפך ודמע
אהובתו נטלה נפשה, ירדה דומה ללא גואל
אך לא לפני שקיללה את אהובה ואף השביעה
אלות נקם בעונשים שלא ניתן שוב להביע
טובי רעיו יטַעַנו חיציו של מארס המשתולל
והוא ימות כאלמוני, את ציונו איש לו יודיע
בשל הזעם שאת יונו בקצפה הרב הכריע
מיד קראה מן ההיכל בקול תמהה ושואל:
ה
מיד קראה מן ההיכל בקול תמהה ושואל:
"איה אישי הטוב הלך? הראיתם אותו? איהו?
הותיר ברקיו מאחוריו, כי ראיתיו ואברכהו
וודאי בדמות אנוש ירד, פן ההמון המתבהל"
"יכיר דמותו האלוהית, סביבו יחל להתקהל
מייד יבעירו מזבחות ההקטומבה וייראו
פן יתגלו מנהגיהם הטבעיים וכך יחביאו
מפני עיניו כיצד אדם את מהלך חייו ניהל"
"ואדוני הנאמן, שופט ישר, שלום משכין
את זהותו לא יחשוף פן תפגע צידקת הדין
יחי האל!" נישא קולה כרוח סערה בשעט
מששמע את קול אישתו כרוח ים בין השיטין
נירעד קלות ונאנח עת שיחררני והמתין
כמו סוסה הרגשתי אז, אשר הסירו לה מרדעת
ו
כמו סוסה הרגשתי אז, אשר הסירו לה מרדעת
ואלוהי נותר דמום אפוף בּסַרעפּה, שקול
בערפל סמיך כיסני כסדין אחוז בנוּל
שכבות עבות, ניתוות, עונבות, מסובבות גופי כפקעת
גופי קמל תחת העול, ידי שלוחה אליו לסעד
מוזר, אצבעותי כפרסותיה של פרה - עירפּול.
חושי כַהים מצחי בוער, בוקעת קרן - קרן מוּל
אל הנהר רגלי כושלות, אני מועדת צעד - צעד
אלי עולל דבר מה נורא - מראת אבי לא תשקר
מימיו קוצפים כמו מתערבלים בכוח מעכּר
כמו אומרים "בתי המתיני, זאת אינך רוצה לדעת"
מְטַבָּעות מערבלות ניבט חזְיון עיועים דוקר
שחורים, גדולים הם אישוניי, מראי שונה ללא היכר
פרה... הפכני לפרה... נפרם כוחי בהרף רעד
ז
פרה... הפכני לפרה... נפרם כוחי בהרף רעד
פּרְעה סדרי מחשבותיי שאלתה של האלה:
"פרה יפת מראה היא זו, אמור נא לי במחילה
מניין באה החיה, יותר מכל ארצה לדעת"
"יקירתי, האדמה, כשם שמניבה היא דלעת
גם פרתי הנהדרת מתוכה התגלגלה"
"אכן פרה יפת מראה. ערכה בפז לא יסולא.
הב לי אותה" בקשתה טומנת מכשלה מובלעת
"חידלי מזו המשובה מה לך פרה במעונך?
אינך לצון חומדת. מי ישיב ריקם. למענך
אשתי - פרה, פרה - אישתי, הרי שלך. היא תסתגל"
חתם באילו המילים ואת צילו המתארך
נשא אל על אל ההיכל, ברקים בשרביטו כורך
ומבטה אומר לי דם גופך מזבח יגאל
ח
ומבטה אומר לי דם גופך מזבח יגאל
ומביטה בי בחרון, יופיי מושך ידה לגעת
גרוני גועה מוּ מענה סתום מוּ מגוחך בלַאַט
"כעת כלבי הנאמן אפקיד עלייך, מרגל"
"יפקח מאה זוגות עיניו על תנועותייך, יסכל
נסיונותייך להרחיק מזה הכר - שימרי משמעת!
יהא העשב מזונך, יהא המעיין קוּבַּעַת"
חתמה דבריה ונסקה אל המרום המתעקל.
בפיו נוטל אותי הכלב, מציבני על הכר
בפי טעמתי מן העשב הירוק, הדשא קר,
דמעת תנין מעין פרה, טיפות אוצרות עצבות נוטפת
כיצד ניתן לשוב הביתה? מה יהא על אב יקר?
וצערו כשייראני, איך יהא הוא מבוקר?
נורא לדור בעור פרה, נפשי כלואה במעטפת
ט
נורא לדור בעור פרה, נפשי כלואה במעטפת
האם ניתן להשיבני לדמותי הישנה?
אף אורפיאוס העלה אהובתו הישנה
מגיא צלמוות, שם מתים דרים נשמת אפם שדֶפֶת
בחזרה, כמעט ושבה נשמתה אל הסרעפת
יעידו מיתרי קיתיירוס: גזר דינה כמעט שוּנָה
לוּ לא היסב את מבטו בטרם קצַה סכנה
היה חובקה בזרועותיו ולא ראה אותה סובבת
על עקבותיה, במעופה המסתחרר אל מעוֹנה
של פרספונה, לחינם שבה לבה במנגינה
נותר הלום וזרועותיו פשוטות לשווא אל הניכזבת
עודה אוהבת אך נגזר עליה שבת, מעוּנה
עד כי הבכחות יגזרו את אהובה בּשְאוֹן שיטנה.
בהילולה של שחוק גורל הנפש מטה מרפרפת
י
בהילולה של שחוק גורל הנפש מטה מרפרפת
גם את נפשי שלי קחנה, אם הצדק לימינה
אנא מנע את קלונה ויובילנה לספינה
הפּסִיכוֹפּוֹמְפּוֹס על קוֹקִיטוֹס של דמעות, קינה ותופת
הרי עדיף עלי מותי על פני חיי פרה ברפת.
תפילתי שמע האל ונכמרה בו הבנה
פנה אל הרמס ופקד עליו: "גזרתי חנינה,
יד הגורל ידך - את כלב השמירה תהא עורפת"
"מהר לאיו!" מצווה על בנו האל חמור הסבר
וזה נוטל את המטה מוריד הנפש אל הקבר
ורלגליו המשוכות נקטר נועל הסנדלים
כמו ציפור ניתר כהרף ממקומו, צולח איתר
צולל כאבן במצולות, מהר מרוח ומעבר
מן המרום, כפרי בשל, הגיח שליח האלים
יא
מן המרום, כפרי בשל, הגיח שליח האלים
צועד בדד ומנגן בחלילו בעצלתיים
וארגוס נד אליו ראשו, ממצמצות מאה עיניים
המנגינה הערבה צופנת חרש נכלולים
תחילתה תוים רכים לוטפים, עורפים - סופה אַלים
"אמור נא לי" נוהם הכלב וּכְבדוּת בעפעפיים
"הב לצידי את תרמילך ושב עימי לדקותיים
כה נפלאה נגינתך, צלילים נוגים ונעלים"
"האם רועה הנך, נווד, איה הצאן אשר לך?
הסב עמי, הנח מקל וארוכה לנפשך
ולנפשי העיֵפה, לרגע קט, שהות חולפת"
והשליח מנגן, וארגוס משנה תנוחה
זו אחר זו, עפעף עף עף, שוקע אט במנוחה
נירדם כמת ולא נעור לסכנה המרחפת
יב
נירדם כמת ולא נעור לסכנה המרחפת
והרמס מלכסן עיניו, מוציא החרב מנדנה
ומרסן ידו מהך בטרם באה השינה
על כל מאת האישונים, חלפה שניה, שניה נוספת
כמו הפרח הנדיר אשר ידו של טף קוטפת
כזַן מוזר שצד עינו הילדותית מהגינה
קטפְתַ כך את זה הראש אשר מוטל בלי הגנה
ידך שלך, בצו האל, שלפה ברזל, הייתה עורפת.
כשתראה זאת האלה ממעונה ביגונה
תיטול עיניו ותקשט זנב הציפור העדינה
והטווס יפרוש הדר מבט חודר, צבעי מצרפת
צבעי אימה המביטים בכל אדם בלי אבחנה
עדים לזעם האלה, חרון שאין לו תקנה
חודרים ללב משפיל מבט כפעימת מצפון נוקפת
יג
חודרים ללב משפיל מבט כפעימת מצפון נוקפת
מהר שעטתי אל מי נהר אבי במרוצה
והוא מוקף באחיותיי, ראשו עפר, ידו קמוצה
ובעיניו, מצועפות, רואה פרה מולו חולפת
ואחיותיי שולחות ידיים ללטפני, מְיָבֶּבֶת
את ידיהן המשתאות בלשוני, ללא עצה
ליקקתי חרש בדמעות ונאנחתי רצוצה
רגלי מתווה בחול את שמי ממיט השכול והעצבת
אבי מביט בי באימה, ובקולו אכול הסבל
קורא:"בתי, אבוי! בתי סביב צוארי נכרך לי חֶבֵל
רציתי לחתן אותך, נינים רציתי ונכדים
כעת חליל רועים ינעים חתונתך במקום הנבל
ומן העדר לך אביא את בעלך, תלדי לי עגל
כיצד אשלים עם גורלי? משחק ביד רצון אַלים"
יד
כיצד אשלים עם גורלי? משחק ביד רצון אַלים
מוזר, אבי ואחיותיי רחקו ממני, דממוּ
מוזר, מבט אבי חרד, מוזר נפשי הומה בי מוּ
זבובון טורדן החל עוקצני, מעולל תעלולים
קולות יגון בהמולה וזמזומים מצלצלים
מלשוני עלה הקצף ונימי עיניי אדמו
עוקמו מראות לפני עיניי ולפלאי אימה דמו
מהמרום גוערת יונו באזניי צחוקה מכלים
"הרי לך, איו, מתנה מבעלי לכלולותייך
זבובון עוקץ עד שיגעון ילך בדרך אחרייך
השיגעון יהא מקלט מן ההמון המתקהל
יבוא מכל קצוות תבל לחזות בך בטירוף חושייך.
"אלי, אכן דיבר אמת כשאמר חיי חייך´
לא אכחש, הכל יכול, כי אהבתני כמו אל"
טו
לא אכחש, הכל יכול, כי אהבתני כמו אל
ארור יופיי, ממיט השכול, המעביר אף אל מדעת
חורשה קדושה לעץ אחד ביקש הוא בגופי לטעת
מדביר קודשה הביטה יונו, מבטה אליי מהל
מיד קראה מן ההיכל בקול תמהה ושואל
כמו סוסה הרגשתי אז, אשר הסירו לה מרדעת
פרה... הפכני לפרה... נפרם כוחי בהרף רעד
ומבטה אומר לי דם גופך מזבח יגאל
נורא לדור בעור פרה, נפשי כלואה במעטפת
בהילולה של שחוק גורל הנפש מטה מרפרפת
מן המרום, כפרי בשל, הגיח שליח האלים
נירדם כמת ולא נעור לסכנה המרחפת
חודרים ללב משפיל מבט כפעימת מצפון נוקפת
כיצד אשלים עם גורלי? משחק ביד רצון אַלים
תגובות