לא היה לה משהו מיוחד להגיד. בדיוק בגלל זה היא פחדה לצלצל. היא רק רצתה לדבר, שישמעו אותה. אבל לא סתם ישמעו, היא רצתה שיקשיבו, אבל לא עם האוזניים, עם הלב. נמאס לה מהשקט הזה. השקט הלבד הזה שאפף אותה מכל כיוון. היא לא ביקשה הרבה, רק חבר, מישהו לדבר איתו, מישהו שיקשיב, מישהו שאכפת לו. בלילה, היא היתה יוצאת לגינה ומדברת לכוכבים. הבעיה עם כוכבים בימינו היא חוסר התגובה המשווע שלהם. פעם היא אפילו ראתה כוכב נופל, אז היא מהר ביקשה משאלה, כמו בסרטים. היא ביקשה שיהיה מישהו שיקשיב לה, מישהו באמת, שהוא שלה והיא שלו. והכוכבים- אכזבו אותה. לעיתים הייתה חושבת שהמשאלה הלכה לאיבוד בדרך, אבל אז, היתה חוזרת ומטיחה את האשם בכוכבים. היא הייתה צועקת כל כך חזק- אבל כל כך בשקט, שרק הכוכבים יכלו לשמוע. כשהיתה קטנה, אהבה את סיפורי האגדות האלה עם הסוף הטוב. הייתה לוקחת את הבובות שלה ועורכת להן נשפים עם שמלות מפוארות ותסרוקות, אבל תמיד הייתה בובה אחת, שאף אחד לא רצה לרקוד איתה. והיא ישבה בצד ובכתה. קולות הבכי נשמעו עד לארמון שבממלכה והקיצו את הנסיך משנתו, ואז, היה הנסיך מתגנב חרש לעבר המזרקה שמחוץ לאולם הנשפים והיה , בכבודו ובעצמו , מזמין את הבובה העצובה לרקוד, והיא הפסיקה לבכות, וכל הבובות האחרות היו מקנאות בה כל כך. עכשיו, היא הבובה העצובה וגם היא כבר לא בוכה. אבל זה לא כי הנסיך הזמין אותה לרקוד. כבר אין לה דמעות בעיניים יותר, הן נגמרו. הכל בה היה מיואש כבר, הכל היה חלול. המבט בעיניה החומות אמר הכל, אולי יותר נכון להגיד, שהוא לא אמר כלום. את כל התמונות של פעם, היא שרפה. כדי שהיא לא תוכל להשוות, בין המוות לחיים. לפעמים היא יושבת וכותבת, דפים על דפים. עמודים טעונים רגשות, שורות אוגרות את הדמעות שכבר אין לה. אבל גם את זה , היא שורפת. היא שורפת הכל, היא שרפה את החיים שבה. רק משהו אחד, היא לא שרפה. היא קראה לזה "היצירה של החיים שלה" – זה היה דף גדול גדול וריק. ולא היה אף אחד, שישרוף את זה בשבילה, שישרוף את התחושות של הלבד. בסיפור הקצר שהוא חייה- יש רק מוות. אין נקודות מפנה. אין התחלה- יש רק סוף. אין עוד דמויות. אין שיא. היא הבעיה- ואין לה פיתרון.