אני נסעתי. נסענו ביחד לסוף שבוע ארוך למצפה רמון. שנינו היינו צריכים את זה, אבל אני התעקשתי. בהתחלה שמענו כמה דיסקים שלך, אבל אחר כך העברנו לרדיו דרום, כי אני מאוד אוהב אותו. ישבנו במזגן, והדרך חזרה על עצמה שוב ושוב... תבניות אפורות של דיונות השתקפו והשלו אותי, בילבלו אותי. פתחת את החלון בשביל לאפר את הסיגריה, ואני סגרתי אותו מהצד של הנהג, כדי לשחק איתך, שתשים לב אליי. נשמת את העולם, וחייכת אליי. "נעים" אמרת. הנהנתי לאיטי. שאלתי אותך אם אתה רוצה לשתות משהו, ואמרת שאתה מסתדר. ולמרות זאת האטתי את הרכב והחנתי לצד הדרך המדברית המשגעת. יצאנו החוצה והבטנו בנצח המתעתע הזה, ביחד. "בעצם אני כן אשתה." הכרזת, וניגשת לצידנית, להוציא הכל. היה חורף, ופתאום גל רוח תקף אותי. רעדתי קצת. חייכת והכנת לנו נס. נס חזק, כמו מהמסעדה של תום. מזגת לשני כוסות עבות ולקחתי את ספלי. הספל היה חמים, והחזקתי אותו לרגע, להנות מהחמימות הרגעיל שעמדה מול סערת הקור שתקפה שוב. "אני לא יודע למה רציתי לבוא איתך. אולי רציתי לשכוח קצת", אמרת בקול רועד. לא הייתי צריך להביט בך כדי לראות שאתה עומד לבכות, אני כבר מכיר אותך, קצת. "רצית לבוא כי רצית להיות איתי קצת, להרגע אולי, ולראות את הנוף הקסום." הרגעתי, אבל נדמה כאילו זה לא הספיק. שמת את ראשך על כתפי והתחלת לזמזם שיר שאני לא מכיר. "אני אדאג לך, ילד" הספיק לך - חייכת שוב. חזרנו אל האוטו, ונדמה כאילו כל החום ברח. "אתה יודע מה זה פומיקה?" שאלתי אותך, ולא היה לך מושג. "פומיקה הייתה איזה תוכנית טלוויזיה ישנה עם דרדס וסבא, וכשהיה לפומיקה קר היה משפשף את ידיו האחת בשניה, והסבא היה משפשף את הידיים מבחוץ, הנה אני אראה לך" והדגמתי עליו, הוא צחק מעונג ואמר שזה באמת מחמם מהר. הורדתי את ההנדברייקס, ויצאנו שוב. "עוד שלושת רבעי השעה" הכרזת כשהשעון הצביע בדיוק על 12:45. "יופי. לקחתי לי את השעון הדובר ג'וניור" הקנטתי, ואתה לא ויתרת "לפחות לי יש זמן". ואתה צדקת במשהו, כי הזמן שלי באמת הולך ואוזל, מטפטף וניגר. עוזב אותי. העתיד שלך עוד רחוק. איך ייתכן שאתה צעיר ממני רק בשנתיים? מהרדיו בקע קול השדר, שהודיע על פיגוע בת"א. לא ממש הספקתי לקלוט ואתה כבר כיבית את המכשיר. "אין לי כוח לזה" ונתתי לך, כי ידעתי כמה זה מציק לך. השמיים האפורים האירו, וברק חצה את השמיים. עינייך נדלקו גם הן, וקריאת "ואוו!" נפלטה מפיך. צחקתי ואמרתי שאתה באמת ילדון. הסברת בנימוס שאתה חש עדיין פליאה אל מול כוחות הטבע, ואני הסכמתי בטון ציני. שמתי את ידי הימנית על המראה, כחלק מההרגל הרע שלי לבדוק אם יש מישהו מאחוריי כשידי עליה. אף אחד לא לא קרוב אלינו במרחק קילומטרים רבים. הנחתי את ידי על ברכך השמאלית, ולא התייחסת, אז לקחתי זאת כסימן שזה בסדר. עצמת עיניים ונשענת על החלון, ובמהרה שקעתי גם אני למחשבותיי בדרך הישרה שחתכה את הרי החול העדינים. התעוררתי מהחלומות בהקיץ כששמת ידייך על ידי והתחלת לשחק איתה, מאבחן ובודק אותה. נגעת בקווים, ועקבת אחרי התפתלותם. "איזה יד גדולה" גיחכת. "אתה פשוט כזה קטנצ'יק" והוצאת בשנינות רבה לשון. "טררררררררררררררררם" הודיע לי שלא הסתכלתי על הכביש ולכן הגלגלים עלו על הפס הצהוב. "אתה אל תסתכל עליי, תסתכל על הכביש!" צייצת. "טוב אמא" הספיק כדי שתטיח בי את ניסיונותייך המשעשעים לפגוע בי. "אתה יודע שאני לא אוהב שאתה מדבר אליי ככה..." חלוש גרם לי לבקש סליחה, וללטף לך את הראש. ואתה בילדותיות המקסימה שלך חייכת. "התגעגעתי אליך" לחשת, "עבר זמן מה. כבר חשבתי שהקשר מתפרק". "לא ילד, פשוט לקחנו הפסקה לנשום קצת, לא?". נאנחת. הבנתי שכן. והבנתי שלא אהבת את ההפסקה הזו. "אני מצטער, אבל אני עסוק ואני לא תמיד יכול להתפנות בשבילך. אתה חייב להבין שאני גם לא אוהב לסרב לך". לא ענית. יתר הנסיעה הייתה יחסית שקטה, ושהגענו לאכסנייה צהלת מאושר. אני נרשמתי בקבלה, ואתה מיהרת לשים את דברייך. כעבור חמש דקות, הגעתי עם שאר החפצים ואתה כבר היית מזמן באקסטזה, התיקים במקום, נעליים גרביים חלוצות, ואתה קיפצת על המיטה הזוגית. "אני - הולך - להתקלח-אחריך" צחקקת בין קפיצה לקפיצה. אבל לא התחשק לי להתקלח, אז פשוט חלצתי נעליי גם כן, והפלתי אותך על המיטה. "אולי תשכב קצת בשקט?" התגרתי, ואתה ידעת את המלאכה היטב "אבל אתה אוהב אותי ככה. תודה תודה! אתה מודה? תודה, נו!" ושוב הוקסמתי ממך. ילד שלי. "כן, ככה אני אוהב אותך" עשית ריקוד ניצחון טיפשי קטן, ונרגעת בפתאומיות. הנחת את ראשך על חזי, התכרבלת עם השמיכה ומילמלת "אנחנו הולכים לישון. אנחנו עייפים". חיבקתי אותך עם זרוע אחת, וסידרתי את שערך עם היד השניה. "כן ילד, אנחנו עייפים". ונרדמנו כך...