אני רואה אותו מחוץ לחלוני, הוא מביט בעיני ואני משיבה לו מבט חודר, הוא בוחן אותי ואת עולמי ואני בוחנת אותו, הוא לא מבין מה אני, אז הוא קם ופורש כנפיים ועף, עף לשמיים, לחירות, לחופשיות, לחייו הטובים. אבל אני שמבינה את חייו היטב, מקנאה בו, אפילו מאוד, מקנאה בו על החופשיות, על החיים נטולי הבעיות, כאב, שמחה, שכול, פשוט לחיות, ורק לדאוג לאוכל ושתיה. אפילו לילדיו הוא אינו מצטרך לדאוג זמן רב, ואני לעומת זאת עובדת כל חיי על מנת להשיג דברים, ואחרי זה עוד צריכה לעבוד כדי לשמור אותם בידי. אני סובלת קשיים, מכשולים, כאבים וכל הזמן חושבת על הכדאות שבעשיית דברים, והוא אינו צריך לחשוב על דבר, הוא חי ועף והחיים עפים איתו. הלוואי ויכולתי להיות כמוהו.. למחרת התבוננתי שוב מחוץ לחלוני, ולא ראיתי אותו, לרגע רטט ליבי בזיק של אושר על שנמנעה ממני קנאה מיותרת.. יצאתי מביתי והלכתי לטייל ברחוב, ובדרך, שם על הכביש; ראיתי אותו.. מוטל מת, זוב דם, וקליע רובה ציידים תקוע תחת כנפו, בודד, בלי אחד שיתאבל עליו ויקבור אותו כראוי...