[ליצירה]
אהבתי את הקטע הפיוטי הזה.
3 בבוקר.
פולי הקפה מתבשלים לאיטם בתודעת המתים – כשהיא מתריעה על נוכחותה.
קולה המטאפורי כמו חיידק החודר לגוף הקולטן ללא כל רצון לסוג לאחור.
היא מצלצלת בפעמוני כנסיית העל-טבעי כמו גיבן יפה תואר המתדפק על דלתות הקיום.
[ליצירה]
הזוי - אך מעניין מאוד, עם נגיעה של הומור... ללא ספק, כתיבתה אולטרא - אותנטית, אם כי לדעתי הרעיונות המעניינים והחדשניים זקוקים לפיתוח רחב יותר מאשר תימצות בשורה אחת.
[ליצירה]
בארץ זה לא קרה. בארץ אין מגדלורים ומיטות מהמאה ה-18 אינן זמינות כך לזוגות נאהבים. גם השם ארדן אינו מכאן. זה סיפור יפה ואני חושדת בנוסף שהסיפור נכתב ע"י מישהו\מישהי שכותב\בת תחת שם אחר באתר.
[ליצירה]
קראתי הכל ותודה
עד נקודה מסויימת בסיפורך ממש התפעלתי
וחשבתי לי ממש פנטסטי
שאפשר לפרש את הסיפור כזרם מחשבות, כמבט אינטרוספקטיבי כסיפור סוריאליסטי עם נגיעות למציאות ועוד.
מנקודה מסויימת בסיפור התחיל להתרקם שינוי לא לטעמי.
גם מבחינת השפה שהדלדלה
גם מבחינת ההסברים שמיקדו את הקורא למבט צר ומצומצם.
כך לקריאתי.
נ.ב.
שלחתי בטעות קודם כהודעה אישית
[ליצירה]
טוב שלום... זה נשמע כמו מהטרילוגיה של שר הטבעות או משהו...
מלבד התיאור הדי מזעזע של הסיטואציה עצמה, אני מאוד אוהבת את התיאורים המאוד ציוריים שלך (ושיערך הנחושת היה קשור בזרדים)
ואת התאור והניסוח שלך, בשפה גבוהה ועשירה (אנא, איזבל. יקרה לי את מכפי שאי-פעם תוכלי לתאר)
בקיצור, סגנונך הצורני, נושא חן בעיני.
דנדוש.
[ליצירה]
תודה רבה לכל המגיבים.
ראשית, אודי וליאורה - אני כותב באופן עצמאי, אין לי עוד זהות נסתרת באתר. אבל נחמד לחשוב שפיתחתם סוג של מיני-קונספירציה כאן.
אכן, ארדן זה לא שם ישראלי, אבל גם נל לא, ואין מיטות מן המאה ה-18 או מגדלורים בארץ.
זה סיפור שלא מתרחש במקום ספציפי מוגדר.
שנית, אמילי - הגבתי לך באופן אישי לפני שראיתי את התגובות כאן. אני לא נכנס לעיתים קרובות לאתר. הממשק לא מובן או נוח לי, ואני מתקשה להתנהל באתר.
אני גם לא מקבל למייל הודעות על תגובות (איזושהי תקלה שמעולם לא הצליחו לפתור עבורי), כך שרק פעם בכמה זמן אני קופץ לבדוק.
אני חושב שמדברייך אני מבין שאת טוענת כי הסיפור מתדרדר לכיוון הקלישאה הספרותית. שהוא דן בנושאים מעט נדושים כגון גלגול נשמות ואובדן הבן-זוג במלחמה.
ובכן, רציתי לכתוב סיפור תקופתי, הוא מתרחש אומנם בזרם התודעה, אך עם הזמן הגיבורה עוברת אל הזיכרונות שלה כדי להתמודד עם העבר. ארדן שמשמש את האנטיתזה לכל מה שאי-פעם האמינה בו אך גם האהבה הכי גדולה שלה, אבד במלחמה מכיוון שזו אחת הדרכים המובנות ביותר שבהן אדם יכול למות מתוך אינטרס לעזור לאחר. וזה מכיל את דמותו של ארדן בכל מעודו.
בנוסף, עניין הגלגול הנשמות אינו חלק נכבד בסיפור, כמדומני, רק הערה אגבית. אך העיקר של הסיפור הינו הדרך שבה אנחנו נאחזים בזיכרונות שלנו בכדי להתמודד עם המציאות הבדייתית מבלי להתמודד ישירות עם ההווה.
כמו הזיכרונות מושכים אותנו לאחור כשעלינו להתקדם קדימה. אותה בחורה בסיפור התעקשה לחיות את העבר במקום את ההווה. היא חיה את מרבית חיה מאז מותו של ארדן בתוך ראשה. נשאה ומתנה עימו בנוכח לאשמה שהרגישה כלפיי מותו. ולכן אני חושב שסופו של הסיפור דווקא עושה לו טוב. כמו התמודדות אחד על אחד בינה לבין עצמה, כארדן מייצג את החלק באישיותה שהיא כה מנסה להדחיק. הוא קול המציאות שמסרב ללכת. ומותה המטאפיזי מראה כי היא סירבה לקבל זאת.
תודה לך ולשאר המגיבים על הקריאה ועל התגובות.
שמח שהצלחתם להפיק הנאה מכך.
[ליצירה]
מטאפורה מקסימה למערכת יחסים של אי-התאמה.
בהתחלה עוד נגרמת התחושה כאילו הדוברת אינה יכולה לעמוד לידו מאיזשהי סיבה של חוסר חיבה, אך עם הזמן כשהיצירה התשכה, ניתן היה להבין כי היא מרגישה שלא בנוח לידו שהוא תמיד שמח והיא כה עצובה. רעיון מעניין, ביצוע נפלא.