מפאת כבודי, איזבל, כי לא אוכל עוד לכבד את נדר ייסורייך.

חודשים שפנייך ניבטות מן החלון האפלולי, מבעד לטינופת הרחוב - טפטים מקולפים של זוהמה. צחנת הביוב עולה על גדותיה, וריחות גסים של טחב ורפש מציפים את ריקבון העיר כמגפה ערפילית. מבעד לתמרות הערפל, את עומדת שם, מחכה לי, אך לא אוכל עוד, איזבל. לא עוד ידיי להתמודד עם הסבל שאת כופה עליי.

ייסורייך כדם מלאך החבלה בעמקי נשמת גרוני הצחונה, כשלל תריסים הנסגרים בעת רציחת הנידונים. לא עוד, איזבל. נשמתי אינה שלך עוד. לא אוכל עוד להתרועע בקרב זונות, ולא מפאת עיסוקן. ליבי שייך לאחרת, זוהי האמת לאמיתה, אך אל לך להתרעם. כי אם זו אישה בדמות פסל. ונוס הטורפת גברים עליי אדמות, ובתווי פניה הנצחיים שלהבות נרות בוהקות בחיות שאין כמותה. מהו פולחן אלילים זה, את שואלת? ובכן, לא בכדי לטרוף את דעתך עוד יותר, יקירתי, כלל לא. ליבי חש שאינו יכול עוד לעמוד במהלומות הזמן והסיבה. תערובת רגשית זו ניבטת אליי מספיק מן חלונך האפלולי מדיי יום, בעודי עובר בתומי ברחוב. אך לא עוד, איזבל. כי צמרות השקמים סוערות הן מנבכי הרוח, ובלילות בהם נהגנו לבקר על גדות אגם ולשיר סונטות כלאחר יד לא יקרו עוד דברים מסוג זה, איזבל, הרי ליבי מבטיח זאת -- לי, לך, לעולמי עד!

אל תתני לדעתך להיטרף, אנא, איזבל. יקרה לי את מכפי שאי-פעם תוכלי לתאר. כיצד אוכל לנחמך עוד, שיר קצר? סיפור קט לפני שנת הביעותים?

הרי תווי פנייך רודפות אותי בכיכר הזונות, וכל גופה נוספת שמוצאת מאותו מבנה ארור על דרגשי עץ מטומאים הרי היא שלך. כיצד אוכל לחיות עוד את חיי בשלווה, אמרי לי, אנא. או שמא, אל תאמרי. שמרי סוד זה בקרבך לעד, הרי יהיה זה מן הראוי להענישני בדרך צידית שכזאת. והאם לא שכבתי לצידך שנים רבות אחורה על דרגש המיטה בעודך פרקדן נשענת על גופי הדואב, מלמלת כמתוך שנתך כילדה קטנה מזמורים עתיקים? ושיערך הנחושת היה קשור בזרדים כאלילת מין ויופי שמעולם לא נראתה מאז ועד היום. כיצד אוכל לשכחך? הו, איזבל, יקירתי. איך אוכל לתת לליבך להיסחף הרחק אל עבר מצולות הים, בעיר מגפה ארורה שכזאת.

דמך בידיי, איזבל. האם לא יתכן ורוצח יוכל לכפר על עוונותיו?

כל גוויה נוספת הנלפתת בין אצבעותיי, שלך היא.

ועוד איני יכול לשאת בריח החמקמק הניבט משיערך.  האם שיערך הוא זה? כבר איני יכול לזכור. אני שעון על גבי הפסל הנחקק בדמותך, בחירת ליבם של גברים רבים. הכיצד אוכל לחיות עוד את חיי שכוחי האל בנבכי התועבה?

כמרי רחמייך כלפיי, איזבל, הצילני מידיי שלי כי לא אוכל עוד לחיות בלעדייך. צלם דמותך רודפני בנאות אשלים, וגם כי אלך בגיא צלמוות, אירא עד לכדי סוף קיומי העלוב.

כיצד עשיתי זאת, איזבל? את ודאי הופכת אבן זו מספר פעמים מדיי יום בחייך המתים. כיצד השמדתי את זכרך כה בחוסר כבוד כלפיי האוהבים אותך וביניהם אני? ראשית הפצתי שמועה על היותך פרוצה, וכך הכחדתי את כל חברייך הקרובים. ואז, בלהט הרגע, בעודך מביטה מבעד לחלון של החדר בו הסתגרת מאז חודשים רבים, לבדך, לפתתי את גרונך ושיספתי אותו בעודי מתייפח. נתתי לכלבים ללקק את דמך. הו, איזבל, גופתך ניצבה לרגליי מזה שעות ספורות - כיצד יכולת לבגוד בי עבור אדם שאינו אני?

כיצד יכולת להותיר אותי מתבוסס בדמי נפשי שעות על גבי שעות בחדר אפלולי ללא כל קרבה קרה לעולם שבחוץ?

הפסל שלרגליו אני שוכב מספר לי כל זאת, מספר לי את סיפורך הכואב שאותו אני עזרתי להשמיד. ועיניו הנצחיות, שלך הם איזבל, הם העיניים האחרונות שיראו אותי גוסס את גסיסותיי האחרונות.

היי שלום לך, יקירה. שקרני השמש הפורצות מבעד לערפל המגפה יחיו אותך שוב לעולמי עולם.