בכל יום שעובר אני שוקע עוד יותר אל האדמה הבוצית,
אל המחתרת התת-קרקעית של האיבה והפורקן
הסאדו-מאזוכיסטי,
אל תופת רסיסי היצורים המתים
המשחרים לטרף אובדן האנטרופיה.
התוכחה הפסאודו-כוחנית שמתעתעת בי
עם כל יום שעובר – פורקת את עוולות מחשבותיי,
קורעת את בשר תודעתי, משספת את גרונות התיעוב
והסבל המטאפיזי עד שרפי הגיהנום הבדוי שבו אני חי.
אלגוריית העולם התחתון מתקיימת בנופך גני החרסינה
האלמותיים של המוות; מפאתי דפנות הקיום,
רסיסי הבדולח המטאפיזיים של האזמרגד
בהררי האינות.
האנטרופיה שופכת חושך על תולדות המבע הפולשני
של אהבה סובייקטיבית, מכדי קורבנות לא-מושלמת
של פסיפס החוטים האלקטרונים הפורצים באבחה
גסה של בושם זול על פני התועבה.
שברון לב מתעתד להנצחה תוך-גופית
אל חולי מגפתי המסרב להיכחד.
