התודעה האנושית השתנתה לכדי מחלה, יש להכחידה בכל תוקף, חשב חרק הענק בעודו מבכה על מר גורל האנושות הקודרת אפופת כוחות משמעותיים של מוח גוסס בקברי צדיקים. הוא פער את פיו ותלש את לשונו המפוצלת החוצה, סוחט את הדם לכדי פסיפס מרתק של צואה גושית חריפה על גבי הילידים המקומיים – לטאות עם מחושי זימה בציפורניי תאוותם הכואבת.

"לא נותר לנו עוד דבר מלבד למות שוב ושוב תחת לוע חרבי נשותינו", אמר סוס יאור מכאני עם שיני תנין מפוחלצות. הוא ניגש אל האגם המקולל והתפלל אל המפלצת מלוך-קפה-הפוך שתצא ותבלע את היקום. לא עברה שעה קלה ומן היאורה עלה התמנון העצום, קרסים בקצות זרועותיו ושאגה מתכתית בפיו. "מי העז לקרוא בשם הקראקן", קרא בקול מוכתם בדמי הגאות. זרוע תמנונית אחת תפסה את היצור הראשון שנקלע לדרכה, פיתום סדוק מראה – זכר לאנושיות שהתקיימה על פני האדמה הזו, ובאיבחה קולית גסה, מעכה כל חלק אנושי שעוד נותר בו, וחיש מהר, אל פי התוכחה הושלך.

לא עבר זמן רב מאז שהאפוקליפסה הגיעה, וכבר הגסות הבלתי נסבלת של הקיום חשפה את פרצופה המכוער. מן המתים עלו פרוצות נאות מראה אך אפופות עפר ואיברים פנימיים מוצפים כלפי חוץ. המצעד של פרשי המתים החל בדרכו לפעול. חצוצרות חרצו את גזרתן ועוגב מרוסק פרט את צליליו הדיסוננסים על פני השמיים המושחרים באנפות קרב בוערות. יונת שלום פרצה מתוך מערה תת-קרקעית ועפה אל עבר השמיים הבוערים רק בכדי להשתפד על קרסו של הקראקן. האחרון, ניקה עם השאריות את שיניו המחוצפות וצלל חזרה בלא מפריע אל עבר מצולות קיומו האבוד.

עטלפים כחולי עיניים נחתו על הקרקע, הצמיחו רגליים וידיים אנושיות וראשם גדל פי-עשרה. עוד לפני שיכולנו לומר – "מפיסטופולוס", כבר הייתה להם תרבות ודת, ומספר כרכים אנציקלופדיים עם ערך באות "ד'אל". אחד מהם, ישב על כורסתו וצפה במשחק כדורגל בין חסילונים לעורב משופע ראש וארוך צמה, בעודו מורח על גופייתו את החרדל שמצא בסופר הקרוב אצל קופאית קיפודה עם קוצים עליהם משופדים מספר ראשי אדם. אחרת, הלכה לקחת את בנה בעל ראש העטלף המדלדל בכבדות מן גן הילדים, לאחר שחטף כינים בצורת חתולים סיאמים מרושעים שלא דומים כלל אחד לשני ומחוברים בזנב.

בהמת השדה נהגה ברכב משוריין בכדי להביא את דמי המיסים לבנק הקרוב המנוהל בידי צמד אחים מזן פטרודקטייל בעל הכנף המשונן, שישבו במשרדים נפרדים ועישנו סיגר קובנית עתיקת יומין. שני עשים פרחחים בלבוש ליצני עצרו את הרכב באיומי רובה מים סופר וי-חמש בעל הקנה המוארך והאיום למראה. הנהגת יצאה החוצה בהרמת ידיים מבוהלת והם רצצו את גולגולתה, בורחים עם השלל.

לפתע, קרן אור חדרה דרך האפלה הקיומית אל תוך האדמה המחוספסת, וחללית חוצנית נחתה עליה בשלווה בוערת. הקהילה סערה – "מה? עב"מים אצלנו? איך זה יתכן? חשבנו שאנחנו היחידים!".

"באנו בשלום", אמר נציג החוצנים בעל העיניים הסגולות הקטנות כעיני אוגר אפוף זימה ושלף אקדח פיקות צהבהב. "לא יאונה לכם כל רע", אמר ואז החלה המלחמה.

חוצן אחד טיפס על גבי קיר וביצע סלטה משולשת לעבר סוס הייאור ופרק את מפרקתו, קורע את ראשו התאוותני ונכנס פנימה לתוך איבריו הפנימיים. הגופה החלה להתרומם, לגדול ולבעבע במגוון עיוותים. הזרוע הימנית התנפחה ונורתה אל עבר קצין הצבא בדמות סנאי גדול-קומה שלבש אפוד מגן, זה האחרון תפס אותה וקשר אותה בקשר לולאה, והשתמש בה כדי לחנוק חוצן שעמד לידו. זה האחרון ירק בפניו בתבוסה כשראשו נערף. פיל גמדי נאבק עם ראש אגף המשטרה של החוצנים כשזה עקר את שיני השנהב שלו ותקע אותם בישבנו. הפיל בתמורה חירבן צואה על ראשו וגרם לו לבחילה נוראית לשבועיים הקרובים. חללית החוצנים התרוממה ושלפה להבים שקיצצו עד ללא היכר את גופותיהם של פלוגת השועלים חפופי הראש וקלועי הזנב. סגן כנופיית הנמלים פיקד על כנופייתו להרים את החללית ולהשליכה לאגם האבדון, שם זרועות תמנוניות תפסוה ומשכו אותה אל עבר המצולות. כלב פג גדול השתעל קיא על מדען חוצן שניסה לבדוק את בלוטת ההיפותלמוס שלו עם פינצטה דו-קווית. מפלצת יבשית מזן הזוחלים הימיים, מעכה עד ללא דופי את איבר מינו של טייס החללית שהספיק לברוח לפני שכלי הקיבול שלו נמוג בגלי הים. דגים מתים החלו לצוף במעלה מי הדמים.

זאת הייתה רק תחילת האבדון.

לא נותר דבר מקרב עקוב מדם זה. האדמה בלעה את ריקנות הקיום בצמא תאוותני. לא עבר זמן רב עד שהיבשת איבדה את כל הצומח וגוועה אף היא בתהומות התודעה. כשלא נותר עוד צורך באדמה, היא התפוררה לחלוטין, האטמוספרה התמוססה לכדי ריק מוחלט ולא נותר דבר עוד.

לא נותר דבר.