I.

הוא - פסיכופתולוג ידוע לשמצת מקרוביו.

הוא רוצה את קרבתה המטאפיזית בגשמיות סוציופתית.

פלדת אל רתע של גלגלי עיניה העכבישיים.

עיניה המבעבעות בנצנוץ ביצתי של סקרנות,

אורגזמה של טירוף הדעת ובערת אמבטיית נוזלי החושים.

היא מלאך של המאזוכיזם הסאדיסטי שלו.

בוערת בתאבונה התמידי להתגשם – להתיידע – להידבר עד כלות.

הוא רצפת פרקט של מדורות החשיכה התמידיות של הדעת,

גלריה קולנועית של הביזאריות המושחזת היטב.

תאבונו לגיאומטריה התוך-עורית של זוויות מילותיה הינה בלתי-נדלית.

II.

3 בבוקר.

פולי הקפה מתבשלים לאיטם בתודעת המתים – כשהיא מתריעה על נוכחותה.

קולה המטאפורי כמו חיידק החודר לגוף הקולטן ללא כל רצון לסוג לאחור.

היא מצלצלת בפעמוני כנסיית העל-טבעי כמו גיבן יפה תואר המתדפק על דלתות הקיום.

דרישותיה כדלקמני הגוויות הקרות בתאי ההקפאה; מוות, כיליון חושים – והחזרת השבים. היא אוגרת את מילותיו באיגרת צינורית של תועבת אבותיו.

מאוחר יותר – הוא מקרצף את שארית התום מארגזי הקרטון של הנפש,

פעורים עד כי בכדי פסיפס נעוריו המשצפים להתעורר ולחוש בתקומת הירח.

היא סופגת את גלולת השינה בתערובת נצחית של בדידות מגלומנית וחלומות תהומיים. אידיאליזציה פושעת של טבעי האדם אינה חלה עליה בשנתה הצחורה.

III.

היא – ארכי-מלאך בזלת עם כנפיים קרועות.

היא חודרת בפרוורטיות לחלומותיו המבועתים בארשת של נערת הזרדים הדעוכה, חשה את מרקם מצעד האיוולת של מחשבותיו הגרוטסקיות בשברי הליכה תוך-גופניים.

המאהב האחר שלה חתך החוצה, פרק את עולו בין הבריכות הגרומיות של הג'ונגלים ממעוף העורב. תזמורת קקופונית של השגה שמסרבת לחלוף מציפה את הכימיקלים האורגניים של נפשה. אורות הניאון הפלאזמתיים של הרגש חוזרים להציף אותה בין תערובת הגשמיות הכל-כך לא אופיינית

למערכת הגומלין התאוותנית שהייתה ידועה עד כה בין העפר והאפר של הפיניקס.

הסמנטיקה של אשליית הגשם השוטף את החלונות היא פורנוגרפיה חורפית של הרגש. האחיות התאומות שעברו מבעד לחור התולעת של השכחה – מהתלות בו עד בלי הרף צלילי הפסנתר המתנגנים בחשיכה.

IV.

הוא - פסיכו-לאקוני.

הגיאומטריה של זוויות החדר מרתיעה אותו מלנוע אל עבר המיטה הקרה של המוות. גורל שהיה ונשכח חוזר להכות בו בשוטים ובעקרבי גלגלי אישוניו.

הוא עבד של הטמטום האנושי – חוזר ונשנה במעגליות של התום והחולי הגורעים מעקרונותיו. נפלט מהחור השחור של השיממון הפרוורטי של העולם התחתון, פורק כל עול של נפשה התהומית במשחק המילים הידוע לשמצת הגלולה המרה.

אהבה מנעה ממנו להמשיך להתקיים במישור המתים,

והוא תוהה האם עליו לזנק החוצה מבעד לשובך האלים נטולי הדופי של האפרוריות הרגשית. פסיכולוגיה מעולם לא עבדה עליו כפי שעבדה על אחרים, אך בזנבות שיערותיה המדממות – יתכן ולא הייתה זו מעולם.

V.

מטח האור פירושו אינו לראות אלא להיראות.

מבע עיניים פירושם אינו להיראות אלא להבין את תוך הנפש.

הוא יורה את חרבו אל תוך הביצה האופיינית של שירת הנימפות,

והוא קורע את רקמת הבזלת המהווה את הטקסטורה הגסה שחונקת אותו.

ואז היא מגיעה והורסת את הכול, ומשמידה את תכלית הקיום האנטרופית.

והזמן נסוג לאחור, והשמיים בוערים בדם אפוקליפטי של הרי האזמרגד

והעולם מפסיק להסתובב על צירו, והעצים מתכלים, והאדמה מתרככת לכדי עיסה גולמית של הבערה התמידית;

והיא ישנה, והוא כותב.

ותופת הדמים של אגמי השכחה הביצתיים – ניתכים כגשם זלעפות חומצתי-מתכתי על גבי מיטת השמרים הקפואה של תאי הבדולח של תודעת ההפכפכות הטהורה.