יש לי כל-כך הרבה בפנים כל-כך הרבה להוציא החוצה, אבל אני רק יודעת להתחיל ומיד להכניס בחזרה פנימה, שכל אלה שעוברים כאן ברחוב לא ידעו מה יש לי בפנים. שידעו רק שאי אפשר לדעת, שאני אדע שאף אחד לא מבין אותי, שאף אחד לא יכול להבין חוץ ממני, כי אני אדם מיוחד ומורכב שנושא על כתפיו, את העול של כל הקודמים הדומים לו לפניו. שאני אדע שאני לא נשברת, ונושאת את הכל בגבורה ובלי עזרה, כי זה הרי שטויות לבכות ומה זה בכלל יעזור? הרי בכל מקרה, אבא שלי כבר לא יחזור. ואני מרגישה איך כל ההתחלות מסתובבות ומתערבלות ונאבדות, ואני כבר לא יודעת איפה כל אחת ומה קרה, רק תחושת החמצה מפעפעת, מזכירה נפשית. שהתחלות קיימות באמת, רק אם יש סוף שחוקק בלב, את הראשית. ועמוק בפנים, כשלא רואים, כל כך מתגעגעת, כל כך רוצה פשוט להגיד את הכל, ושיגידו לי שיהיה בסדר ושיחבקו חזק חזק, לנסות מהתחלה עד הסוף להוציא הכל החוצה, בדמעות ובמילים אוציא את הזוהמה כולה מבפנים, אולי אצליח, רק פעם אחת, לבחור בחיים.