צלצול... הבהוב של אור כחול זרחני בחדר החשוך... לוקחות לי כמה שניות לעכל את המתרחש מסביבי, על השעון שליד המיטה אני רואה 1:19 בספרות אדומות ופתאום הראש מצליח לפרש את הצלצול הזה, הפלאפון, על השולחן... מבט מהיר בצג מראה שזאת היא... "בטח טעות במספר" אני ישר מרגיע את עצמי. "למה שהיא תתקשר חודשיים אחרי שנפרדנו?" אבל עונה, בטח שעונה, אם היא התקשרה בשעה כזאת בטוח יש סיבה ובכל מקרה, גם אם זו טעות, זו הזדמנות פז להיזכר בקול המתוק שלה... "הלו" אני עונה ומנסה לשוות לקולי את מקסימום הנון-שאלאנט שאני מצליח לגייס בשעה כזאת. "היי, דניאל, מה קורה? תראה... אני ממש מתנצלת על השעה אבל... כבר הרבה זמן שאני מתלבטת ונלחמת בעצמי אם לקיים את השיחה הזאת או שהכי טוב יהיה להשאיר את הדברים כמו שהם..." אמממ... לא טעות במספר זה בטוח... "אֶה... זה בסדר ,אֶה... מה, מה הבעיה?" אוקי, עד כאן לקור רוח ונון- שאלאנט "פשוט בשבועיים האחרונים אני ממש מתייסרת במחשבות שאולי טעיתי... כמו שאמרתי לך כבר, ממש נהניתי בתקופה שהיינו ביחד" כן... אמרת וזרקת אותי ישר אחרי המשפט הזה... איכשהו אני מצליח לשתוק ולשמור את המשפט הזה עמוק בבטן ולשחרר תגובה ציונית הולמת: "אבל..." "אבל, כמו שאמרתי אז, זה לא הספיק לי. חיכיתי לצלצולים, לפעמונים, לקשת בשמים ויותר מכל לאיזה אביר בשריון נוצץ שיסחוף וישאיר אותי חסרת נשימה... אבל הגעתי למסקנה שהייתי טיפשה..." "למה? מה השתנה? כּוּלה חודשיים עברו" "נכון, כּוּלה חודשיים אבל חודשיים שבמהלכן לא הפסקתי לחשוב עליך... אתה לא מתאר לעצמך כמה שהיה לי קשה להודות בזה בפני עצמי ובטח שאתה לא מתאר לעצמך כמה שזה פי כמה וכמה קשה להודות בזה בפניך..." "זה בסדר, יש לי מושג ואפשר לוותר על החלק הזה של השיחה אם זה כל כך קשה לך..." וולקאם בק מיסטר קונסידריישן... מיותר לציין שעכשיו אני כבר ער לחלוטין, יושב במיטה ובוהה באיזה נקודה קטנה של אור שחודר מבחוץ... למה היא עושה את זה? עד שחשבתי שהצלחתי להתגבר עליה? כרואה שחורות מלידה בראש כבר רצים לי תסריטי אימה של היום שאחרי... איך אנחנו חוזרים להיות ביחד והיא מחליטה לזרוק אותי שוב... איך מהמכה האנושה הזאת אני כבר לא מצליח להתאושש. רק שאלה אחת רצה לי בראש: אני באמת רוצה את זה? הסיכון שווה את הרווח האפשרי? והתשובה לא מאחרת לבוא... שווה, בטח שווה... הבחורה היחידה שהגדרתי כבר מההתחלה כ"טוב מכדי להיות אמיתי"... בטח ששווה. "לא, אני לא רוצה לוותר על החלק הזה למרות שהוא מביך בצורה שלא תיאמן... חשוב לי שתדע מה אני מרגישה בייחוד אחרי שבניסיון הקודם לא עשיתי את זה. אני הייתי עיוורת, עיוורת לכל המאמצים שלך, עיוורת להשקעה שלך... לא חשבתי שזה כזה נורא להתעלם מהודעות שלך או לא לחזור לשיחות שלך, כל מה שהיה לי בראש זאת תפיסה מפגרת שאתה היחיד שצריך להשקיע וככה עבר לו חודש שאני בהלם שבכלל החזקת מעמד ולא חתכת בעצמך" "זה בסדר, די תיארתי לעצמי שזאת התפיסה שעומדת מאחורי ההתעלמויות התכופות וקיבלתי את זה בהבנה, מה גם שזה קצת הקל בסוף... יכלתי להאשים את עצמי בזה שלא קראתי את הסימנים שהייתי צריך לקרוא ושאם הייתי שם לב קצת יותר אז הייתי צופה את הפרידה וזה לא היה תופס אותי כל כך בהפתעה" "בשורה התחתונה, לקח לי חודשיים להתעשת אבל בסופו של דבר זה קרה... אל תבין לא נכון, זה לא שראיתי שאותו אביר לא יגיע ולכן אני כביכול מתפשרת עליך. זה פשוט שהגעתי למסקנה שאתה הוא אותו אביר שלו חיכיתי כל השנים ואני מלאה בכעס על עצמי על כך שכמעט ופיספסתי את ההזדמנות הזאת וכמעט ופיספסתי את האביר שלי... השבועיים האחרונים עברו עלי במחשבות האם אני בכלל יכולה למצוא בעצמי את החוצפה לבקש ממך שתיקח אותי חזרה. אם רק תוכל למצוא בליבך לסלוח לי ולקבל אותי..." "טוב... אני מניח שכדאי להפסיק אותך פה, גם ככה הבכת אותי מספיק לשנה הקרובה... אני מקווה שאני חושב בהגיון למרות השעה המאוחרת אבל... אני אשמח" "אחח... דניאל... אם רק היית יודע איזה אבן ירדה לי עכשיו מהלב.. אני כל כך מודה לך... אתה לא יודע כמה לילות כאלה בשעה הזאת עוד שכבתי במיטה כשהשם שלך מתרוצץ לי בראש דניאל, דניאל, דניאל..." "דניאל" יד קרה על הכתף החשופה שלי... "דניאל" פותח חצי עין, מה זה האור הזה פתאום... "דניאל, כבר שבע, אתה תאחר"... מתיישב באחת במיטה ומסתכל לכיוון השולחן... הפלאפון שם... חוטף אותו מהר ומדפדף בשיחות הנכנסות: שיחה אחרונה, אורן, 22:32...