על השופר עיקר ייחודו של ראש השנה כיום הדין בא לביטוי במצוות תקיעת השופר, העומדת במרכז היום הקדוש. בתורה מכונה ראש השנה: "יום תרועה", שכן תוקעים במהלכו בשופר. בראש השנה אנו שומעים מאה תקיעות: 30 תקיעות לפני תפילת מוסף, 60 תקיעות בתפילת מוסף ו-10 תקיעות לאחר תפילת מוסף. השופר עשוי מקרן כפופה של איל, זכר לעקידת יצחק. אולם השופר של בית המקדש שונה היה והריעו בו בראש השנה לצד החצוצרות (ר"ה ג, ג). הלכות רבות נאמרו בשופר - עיטורו, גילופו, איחויו ודיבוק שבריו, איכות הקולות שיש להשמיע בו וסדרם, אשר נידונו בתלמוד במסכת ראש השנה. בשופר תקעו לא רק בראש השנה: בשופר הכריזו על כניסת שנת היובל (ויקרא כה, ט-י), היה משמש כאות למחנות הלוחמים (שופטים ג, כז) וכאות אזעקה (עמוס ג, ו). היו תוקעים בו בטקסי חרב וגבורה ובתהלוכות. בבית המקדש היו תוקעים בשופר כשפתחו את שערי העזרה, וכשהקריבו את קורבנות התמידין והמוספין , וכן תקעו בו כאות לרבים לפני כניסת השבת ועם יציאתה (סוכה ה, ה). קרן האיל המשמשת לייצור השופר מעובדת בקהילות אשכנז מבחוץ ומבפנים. צורת השופר האשכנזי כעין אנקול, או מגל, ולעיתים מעוטרות שפתיו בעיטורים גיאומטריים. השופר הספרדי (והמזרחי) מעובד מבפנים בלבד, ונשמרת הצורה החיצונית של הקרן. ייצור השופרות הוא מלאכתם של יחידים, הממשיכים בד"כ מסורת אבות. הייצור הוא עונתי - בקיץ, עד סמוך לר"ה. התהליך כרוך בריכוך פנים הקרן, תוך שמירה קפדנית על דפנותיה. לאחר הריכוך קודחים ומרחיבים את פנים השופר, והאשכנזים גם מחליקים ומעצבים את צורתו החיצונית. קרניים: יש קרניים עשויות מעצם ויש קרניים שאינן אלא גידול גרמי של העור. קרניהם של בקר, של צאן ושל צבאים עשויות מעצם ומחומר קרני (=של קרן) מיוחד, המחובר לעצמות הגולגולת ומהווה חלק מהשלד. קרניים אלה אינן נושרות ואם נשברו או נגדעו - אינן מתחדשות. קרני האיילים, עשויות מבליטות גרמיות (=עשויות מחומר העֶצֶם) של העור . קרניים אלו נושרות ומתחדשות מידי שנה (רק לאיילים זכרים יש קרניים, חוץ מהמין "איל הצפון"). קרן הקרנף (יש מין עם שתי קרניים) עשויה משערות זיפיות (קשות) הצמודות זו לזו באמצעות חומר דביק. קרני הצאן והבקר הן נבובות ושימשו מאז ומתמיד את בני האדם למטרות שונות: כאשר חוררו אותן משני צידיהן, שימשו הקרניים לכלי-נגינה, וצורת הקרן שימשה דוגמה לצורת כלי הנגינה המודרני הנקרא "קרן". לעיתים השתמשו בהן ככלי קיבול, ולשם כך חוררו רק בצד אחד. יש הטוחנים את הקרניים ובאבקה משתמשים לסגולות שונות. בחלקים של קרניים משתמשים להכנת ידיות כלי-אוכל, למסגרות משקפיים, להכנת קתות לכלי נשק, למסרקות ולחפצי-נוי . השופר בארכיאולוגיה: השופר מופיע בתבליטים לצד סמלים נוספים (מנורה, ארון קודש, לולב ואתרוג ו"מגריפה"-כלי בבית המקדש שהיה מפיק צלילים גבוהים), ברצפות בתי כנסיות עתיקים כגון: גרש-ערסה בעבר הירדן, בית אלפא, עספיה שעל הר הכרמל ועוד. הוא מופיע גם בפיסול על משקוף של בית אחד בנוה, בעבר הירדן ועל גבי כותרות עמודים בכפר נחום, בכפר פקיעין ועוד. הוא מופיע גם באומנות הזעירה על גבי נרות חרס עתיקים ובכוסות מוזהבות מרומא. מדוע השופר מופיע כקישוט בהרבה מקומות? השופר הוא מכשיר אזעקה מלחמתי ידוע מאז ומתמיד. הוא יכול היה לעורר חשש של מרד. מסופר בירושלמי: "פעם אחת תקעו [שופר] בראשונה [בתפילת שחרית] והיו השונאים סבורים שמא עליהם הם הולכים ועמדו עליהם והרגום" (ר"ה ד, א). מקרה זה בוודאי שלא היה בודד, לפיכך העבירו את תקיעת השופר מתפילת שחרית לתפילת מוסף. תקעו אף לתוך הבור, הדוּת (בריכת מים) והפִיטָס (כלי גדול), כדי שאנשי הסביבה בלבד ישמעו את תקיעת השופר (ר"ה ג, ז); וכן השתמשו בשופר קדוח (ירושלמי שם ג, ו) והוא שופר שתוכנו הקרני לא נוטל מתוכו, אלא נוקב נקב צר, כדי שישמע קול שופר, אבל לא גבוה. ברור שרבים מאוד לא החזיקו במצווה זו מפחד. מכאן הצורך להדגמת השופר באומנות היהודית הקדומה, כדי שלא ישכחו מצווה זו. מקורות: 1. אנצ' עברית בערך שופר ובערך קרניים. 2. אנצ' לבית ישראל בערך שופר. 3. מאמרו של ד"ר יהושע ברנד, "מחניים" כז.