"אין מאבטח על האוטובוס", האישה שישבה כמה מושבים מאחורי ציינה זאת באוזני בעלה. נכון באמת אין, יש רק שוטר אחד שמן הסתם גם הוא מתפלל שהאוטובוס לא יתפוצץ. האוטובוס נוסע במסלול הקבוע שלו, עוצר בתחנות שבדרך. כל אחד או אחת שעולים לאוטובוס נראים חשודים, במיוחד אלה שלמרות הכל עולים עליו עם שקיות שחורות או תיקים גדולים. כל חרדי הופך מיד למחבל , כל חייל שלא התגלח ואפילו נשים עם עגלות נראות חשודות. מתחנה לתחנה הוא מתמלא באנשים. בשלב מסויים כבר אי אפשר לשבת, המחשבות הופכות לבלתי נסבלות. בכל מטר שהוא עובר נפרדים מעוד אדם שמכירים, מתחילים לחשוב מה אם... ואיך כולם יגיבו ומי יבוא להיפרד ושבעצם זה ממש לא חשוב כי הכי חשוב זה שעדיין רוצים לחיות. ולמה לא הקשבתי לאבא שביקש שהיום אני לא אסתובב ככה ברחובות, כי מסוכן... ואיך שאח"כ הוא עוד יצעק "אמרתי לך". אז יורדים שתי תחנות לפני, עדיף ללכת ברגל. גם עושים ספורט וגם המחשבות קצת נרגעות. קצת. הרחוב גם הוא מלא באנשים שהולכים וחוזרים, חוששים, עם מבט אחד בעיניים ששואל... עד מתי?