אינני טובה בפרידות, אני תמיד מעדיפה להישאר כשאני אוהבת.
להוסיף עוד ועוד קשירה ולחזק עוד קצת את הקשר הקיים.
אך אם אין ברירה ונוצר חלל ביני ובין אהוביי אז לא נפרדים, מתרחקים רק לאט לאט כשתמיד קיים עוד חוט שמחבר.
עד עכשיו הסתדרתי עם זה יופי. החזקתי לי בידי מס´ חוטי אהובים. והמשכתי לאהוב..
חלק מהחוטים נשחקו או נמתחו והמרחק הלך וגדל ביני ובין אותם אהובים.
חוט אחד היה חשוב לי מאד, לא הייתי מוכנה להרפות ממנו אף פעם.
פעם הוא היה קשור אליי בחוזקה, אך עם הזמן נאלצתי לשחררו בלית ברירה.
אך לעולם לא שחררתי אחיזתי ממנו.
כששמתי לב למתיחה, משכתי וקרבתי אותו אליי, שלא יגבר המרחק.
שאותו אהוב יישאר קרוב ויאיר לי.
פעם אחת החוט היה משוחרר וחשתי כאילו נפל מידי אך לשמחתי גיליתי שאני עוד אוחזת בו ובמשיכה קלה הנה הוא קרב ואותו אהוב נראה בהיר וזוהר יותר.
המשכתי ימיי כרגיל. עד שבת אחרונה. כי בשבת האחרונה החוט נחתך.
ואני מושכת ומושכת ואתה לא מתקרב אליי, אתה נשאר רחוק.
ואני רואה שאתה זוהר ומנסה להגיע אליך וליצור את הקשר מחדש.
אני מגיעה למשפחה שלך, לראשונה. לבית שלך, לחדר שלך. ואוהבת הכל ורוצה להשאר.
ואתה נשאר רחוק.
ואני קוראת דברים שכתבת ואתה נהיה יותר ויותר זורח ומאיר ואני לא מבינה איך לא הבחנתי בכל האור הזה קודם.
אבל אתה עדיין רחוק ממני בלי שאוכל למשוך אותך חזרה.
זה כבר לא משנה כמה אני אוהבת אותך וכמה אתה יקר לי,
אני נאלצת להשלים כי לא אוכל לקשור הקשר מחדש.
שלא נותר לי אלא רק לספוג מחומך, מהאור שאתה נותן לי, מהחיות. להבין שאתה תהיה תמיד במחשבתי.
תהיינה שקיעות ושוב זריחות. אבל אתה תמיד תהיה שם ותאיר עליי מלמעלה.
ולא אוהב אותך פחות. רק אחרת...
תגובות