הנה אני. כאן, הולכת בצידי הדרך. פוסעת לעבר הממלכה, שם נמצא ביתי. מפנה מקום לעגלות ולסוסים, אחרת היו דורסים אותי. קטנה אני ונמוכה, וגובהי אינו עולה על גובהו של ילד בן 13. לא נסיכה אני, אך, מודה אני לבורא עולם, גם לא צפרדע. עייפה אני. מאוד מאוד, וצעדי איטיים וראשי כבד עלי ויודעת אני שיש לפני עוד דרך רבה לפני שאגיע לביתי. לפתע, עוצרת לידי עגלה ישנה ורעועה ובראשה סוס אחד, זקן ואפור. מכירה אני את הסוס. מכירה גם את הבעלים. הוא עוצר ואני עולה. הו, כמה טוב לשבת לרגע קט. אומנם, איתו הייתי מוכנה לעמוד שעות רבות, והנה אני פה והוא לידי יושב. וכמו כולם אינו מסוגל לשאת שתיקה. "מאיפה את מגיעה?" הוא שואל, "ממרחקים?" "לא נורא" אני עונה, "מהממלכה השכנה." "אך את נראית עייפה כל כך, ספרי לי, מה עבר עליך היום?" "אני למדתי" עניתי, "הייתי בממלכת ספר." ובנסיון קט להרשים שאלתי "היודע אתה? יש אנשים הקוראים ל'ממלכת ספר' בשם 'בית ספר' משום שהם גרים שם." "האומנם?!" התפלא, "ואני חשבתי שאיש לא גר שם, שזו ממלכה שבאים אליה לכמה שעות ועוזבים, ובערבים היא סגורה ומסוגרת מכל רוח" "אמנם כן. אך יש אנשים שמרגישים שם כאילו היה זה ביתם שלהם." והוספתי "ואל תוסיף ותדבר עימי בעניין זה משום שאני מבינה בו אף פחות ממך." "כמובן שלא אטריד אותך בעניינים שאינך מוצאת בהם עניין, ועתה, הוסיפי לספר לי מה עבר עליך היום." ובינתיים הסוס דוהר, והעגלה נוסעת ומדי פעם נחבטת באבנים שעל השביל. "ובכן, יומי התחיל כמובן בבוקר, אך אין להאשים את הבוקר בתשישותי, להפך, בבוקר התעוררתי מאוחר ובקומי הרגשתי רעננה עד למאוד. האשמה מוטלת על הצהרים, או אם ברצוני לדייק, לפני הצהריים, עת הגיע הזמן לשתי שעות אימתניות בהן סבלנו קשות. סבלנו מלקות וצעקות, מהאשמות וייסורי תופת, ביקשה נפשי למצוא במה חטאתי, ואין מענה. המשיך המשסה לשסות והמלקה להלקות. לאחר שיעור מ"מ, בא זמננו לאימוץ השרירים, הובילו אותנו לירכתי הממלכה, מקום בו אויר לא נכנס וחם שם ומצחין, שם העברנו שעה ארוכה, הרגשתי כאילו נטלו ממני את כוחותי האחרונים ואין לי גואל ומושיע. והנה באו להן בזו אחר זו שלוש שעות של חשיבה מאומצת וקשה, אומנם לעיתים אני אף נהנית מכך, אך לאחר היום הארוך חשקה נפשי רק בדבר אחד-בית. אך מה אתלונן וריבונו של עולם ריחם עלי והביא לי את העגלה הציבורית במהרה, והנה אף דאג לשלוח אותך אלי לגאלני מייסורי." בשלב זה כבר הגענו לבקתתי הצנועה, אך המשכתי לשבת ולדבר: "ועתה מודה אני לך אבירי היקר, טוב הלב ורב החן. רוב תודות לך גואלי. הצלת את חיי, לולא אתה נפשי הייתה יוצאת , וגופי היה מוטל זרוק בצידי הדרך, דרוס בידי העגלות ונאכל ע"י עופות השמיים" חושבתני שבתיאור זה הגזמתי קמעה אך אין לזקוף זאת לחובתי, משום שאותו רגע הסתכלתי עליו ולא חשבתי על מה שיוצא מפי. "אני חבה לך את חיי. ואם תרצה אף את ליבי." הוא פצה את פיו לומר דבר, אך לא נתתי לו לדבר. הייתי שקועה במילותיי. "אל נא תאמר שאינך זקוק לזה, אנא תן לי לתת לך מה שיש לי, הו, עלובה וגלמודה אנכי, אך בעלת כבוד. תן לי לתת לך את רכושי היחיד, תן לי להרגיש שעשיתי משהו בחיי." ובמילים אלה קפצתי מהעגלה ורצתי לביתי כל עוד רוחי בי. אמנם אין בסיפורי דרקונים ואבירים אפלים, אין בו נסיכות ולא פיות קסומות, אך אני שם, ואבירי אף הוא. זה מספיק לי. לא אבקש עוד. עלובה וגלמודה שכמותי.