הוא היה סגור, זאת כולם ידעו. לא גילה מה מתקדר במוחו. פניו, פני בובת חרסינה המביעה עצב. בובה, זאת המילה, פניה עצובות תדיר, גם כששמח. שאלתי פעם בובה עצובה: "מה לך עצבות ביום יפה שכזה?", אך היא כתגובה הביטה בי במבטה... ושתקה. כמוה גם הוא היה- שותק. גופו לא היה שברירי, אך גם חזק לא היה. נפול, נפול היה גופו. נוטה ליפול מרוב חלישות. לא לכולם הוא נתן להביט בגבו, לחזות בעורפו, לא עם כולם הוא הרבה לשוחח על הבלי העולם ובודאי שלא על רחשי לבו. אלה שהוא הצליח להיפתח בפניהם, אלה שזכו לראות את גבו, היו קומץ ממשפחתו הקרובה, וחבר ילדות או שתיים. לא פעם שאלתי אותו: "מדוע? מדוע מסתיר אתה אותך מאתנו? מדוע גבך נותר סודך?", אך הוא שתק, כמו הבובה, ונותר במבט העצוב שהשרה עליו הילה של כבדות וזיקנה. פעמים רבות הפצרתי בו להיפתח, להסתובב בפני אנשים, שלא יראו רק את פניו, שיראו אותו גם מאחורה, והוא, הוא רק כבש את פניו בקרקע. אך כאילו חזה את העתיד המר, ידע הוא להביט לאנשים בעיניים, לא להרפות ממבטם, להיזהר לא להסתובב.. שיביטו בו, שיביטו כאוות נפשם, אך רק בפניו, בעיניו, שמא... הוא ידע שיכול לקרות הדבר הגרוע מכל, סך הכל הוא רק ניסה לגונן על עצמו, אך זה קרה מכיוון לא צפוי. אחד ממכריו הקרובים מאוד, מאלו יחידי הסגולה הקרובים לנפשו, מאלו שגם רואים את גבו, התקרב אליו באחד מן הפעמים בהם עמד מאחוריו, הוא- לא חשש מכלום, בטח הוא בחברו, אך זה, שלף מכפל במכנסיו סכין גדולה, ותקע. תקע פעם, תקע פעמיים, וחזר ושנה. הוא- ניסה להבין מה קורה פה, -האמנם קרה הגרוע מכל? חשב לעצמו, לא יתכן, זה, זה היה חברו הטוב, איש סודו, וזה, זה הקרוב כל כך, תקע בו, בגבו, סכין חדה. זה כואב, כואב מנשוא, כואב- ומתמשך. ומת. לכל דבר יש סוף, כמו לאמון, שנדקר ונרמס.