אני עומדת מתחת זרם המים הקרים והמחשבות דוהרות, כל הזמן הזה, הזמן שעבר. מקלפת שכבות, כל פעם אחת ועוד אחת, ומרגישה חשופה כל כך, הצלקת שלי עדיין חשופה, לפעמים מהבהבת באור, עדיין לא הגלידה לי, הצלקת ממך. אותה אשא כל חיי. כל הזמן הזה שעבר, ועכשיו משהו התעורר, אולי זה חג האהבה שפתאום צץ, והבדידות כל כך כואבת, ולפתע אני מרגישה כל כך חשופה, שאני רוצה להתכסות שוב בכל השכבות, בכל אותן המסיכות שהיו לי כשהייתי איתך. הכל רק לא להפגע שוב. הכל אתן, רק שליבי לא יצטלק שוב. אחרי כל הזמן הזה שקראתי לו זמן האבל עליך, אתה שוב חוזר אלי, חודר לי למחשבות, כאילו רק אתמול הכרנו, כאילו לא חלפה לה שנה מאז, כאילו רק אתמול אמרנו שלום וחיבקת אותי חיבוק של פרידה, החיבוק שלך שאלפי מילים לא יוכלו לתאר. הרגשות האלו שלעולם לא ארגיש. האהבה הזאת שלעולם לא תהיה. האם בכלל תזהה אותי כשתעבור מולי ברחוב ? העיניים האלה שמשהו מת בהן מהיום שעזבת. התזכור ?