בלילה העולם נדם. העולם אל תוך החושך נעלם ואני בתוך השקט הזה- רועשת כולי בתוך עצמי. עוצמות, עוצמות אדירות זורמות מחיות אני חיה בלי פחדים, בלי מעצורים, בלי מחסומים. הכל אפשרי אני אפשרית אני כולי בהתגלמותי חסרת הקליפות- שנשרו שנפלו שעד עתה שמרו, הגנו שיקרו. ואני אני ואמת בי אמת בין שפתותי, בליבי, נפשי. מרגישה אמת, חיה אמת צמרמורות של אמת אמיתית. במצב טהור זה אתה גדל, אתה חולם~ אך באורות של שחר באוויר של בוקר הכל מתפוגג נע ל ם מתכסה שכבות על שכבות של הגנות, הסתרות. שקר. ועכשיו- אתה קטן אתה פחדן ועליך שריון כבד וקר. יוצאת אל החיים ובין האנשים אני לבד ובין האוהבים אני רחוקה. אך ברגע קטן עוצמת עינים זועקת וחוזרת לליל אמש ובאורו של יום דורשת אמת דורשת אמת כעת- מעצמי מתוך נפש נפשי מבין השכבות מתוך האשליות ונאחזת בה בקצה קצהה. מושכת עצמי החוצה מבין הריסותיי מבין שברי קליפותיי ומתחילה את דרכי התלולה, החשוכה ומתקדמת הלאה ומעלה בתנועה מתמדת בדרישת אמת מוחלטת דורשת ודורשת מחפשת ומחפשת לא שוקעת, לא נכנעת. ובדרכי אלמד עצמי לקבל. אהבת האדם שאני, לי אאחל. ואמשיך~ ובין האנשים להיות בתוך בין האוהבים להרגיש קרוב ולאהוב לאהוב ולאורך כל הדרך לזכור אני אני, אני כולי אני מלאה באני, עשויה מאני מרגישה אני חיה אני ושמחה.