"עבודת הבורא היא החרות… היא החרות האמיתית".. השיר מתנגן לי בראש שעה שאני מקרצפת פנלים ואהילים שריכוז החמץ בהם ידוע זה מכבר. תוהה על המילה הזו חירות, נזכרת באחד המאמרים של שפינוזה בדבר חירות הרוח, ותוהה איך יכולה להיות לרוח חירות כל זמן שהיא כלואה בגוף… פסח זה חג מלחיץ. חג דמונסטרציית היכולות הקולינריות בטווח אפשרויות מצומצם. חג ה"תגידי לי כמה סחוטה הגעת לליל הסדר ואומר לך איזו אישה את". חג הניקיון החיצוני. חג הקניות. אולי אפילו חג האביב (תלוי בשנה), אבל ממש לא חג החירות. אני חייבת להתוודות: אני שונאת חגים. שונאת את ההיסטריה המשפחתית של השבוע לפני. שונאת את ההתעסקות הבלתי נגמרת באוכל שיתאים לכולם וכשרויות שיספקו את כל האורחים על רבניהם. שונאת את הבחישה בקדרת הרכילות כשלא כולם יכולים לשבת זה לצד זה בשולחן אחד. שונאת את מניירות הנימוס הפתטיות. שונאת שהכרכור סביב החתנים, הדודים ושאר אורחים הוא האינדיקציה לרמת הכבוד ו/או האהבה שאנו רוחשים להם. שונאת שמדברים על ולא עושים את. שונאת להיות כלואה, כבולה במערכת השיטתית הזו בלי יכולת לצאת ממנה.אחרי הכל,כמידי שנה, אני מבריקה את הפנלים עמוסי החמץ, ומקרצפת את צירי הדלתות בשמן ומי רותחין. זו הרי חובת החג. עבודת הבורא היא החירות. אולי. כנראה. מן הסתם. הרי עבדי הזמן עבדי עבדים המה. רק עבד ה' הוא לבדו חופשי. אבל חופשי ,אמר כבר פוליקר, חופשי זה לגמרי לבד…