בעזרתהשם יתברך
את בטח אינך כועסת שעזבתי.
את בודאי מבינה, שהיה עלי ללכת בדיוק באותו הלילה. בטרם תקראי לי אמא. בטרם תסגור עליךחמלתי העצמית המתנכרת.
גרנובחדר שכור, שהיה בעבר חדר המתנה לפסיכיאטר. את, אביך ואני. לבדנו. אביך היה אז מחוסר עבודה.אני עבדתי כמורה בחצי משרה בבית-ספר יסודי. היית תינוקת בכיינית. פעיותיך העירואותי משנתי, קרירות ותובעניות עד מחנק. הייתי נגשת אליך, בלֵאות מתחננת, מטושטשתהכרה. מרימה, מאכילה, שרה ונרדמת, נרדמת ושרה. מלטפת את לחייך באצבעות כבדות,ולבסוף קמה, פוסעת הלוך-ושוב בחדר הקטן, מכרבלת אותך אל חיקי. ריח של פירות רקוביםהיה עומד בחדר. תמיד.
הייתימשוחחת אתך. המורות בבית-הספר היו מבוגרותושיחתן היתה זרה לי. את השכנות לא הכרתי. גם הן לא הכירו אותי. בקול נמוך הייתי משוחחת איתך. כדי לא להעיר אתבעלי. הייתי מספרת לך על מנגינתה של שיחתחולין מצוחקקת. ועל חמימותו של תינוי דאגותמשותף. הייתי מספרת לך על מרחבי-הנוף שאהבתי, על לילות-מדורה אדומים. לימדתי אותךשאין מתוק כריחו של שדה מטולל, ואין נעים ממגעם של מי מעיין נסתר בשעת בוקר. אצבעותיהיו מתקשחות אז, ועיני היו ממהרות אל החלון, אל אורות כוכבים וכבישים רחוקים. הייתנשכחת ממני באותם רגעים. איטיות היתה ננסכת בי . כמו הצב החום שמצאנו, ששבת רעבבארגז שקישטנו בשבילו. את ואני. אני גוזרת ומדביקה, ואת מביטה בי וצוחקת, ובועטתבאויר מהתרגשות. לאחר כמה ימים שילחנו אותו, שלא ימות. אני זוכרת איך עקבתי אחריו,הולך באיטיות נוגה, ככואב את הימים שלקחנו לו. חשבתי שהוא כועס עלי. הסברתי לו ללאקול, שרק רציתי לשמח אותך. את בודאי אינך זוכרת.
כשהייתנרדמת, בשלוה מכמירת-לב, הייתי מניחה אותך בעריסתך המשומשת, ופוסעת בחיפזון טרוף אל מיטתי.בגדי מלוכלכים מפליטותייך, ריח הלילה מסחרר את ראשי, ונשימותיו של אביך מלוות אותובמקצב נעים. קולו של הצרצר היה מתגרה בי לצאת. הייתי חולמת. הוזה. מכל הבתים, יוצאים החברים. מהקיבוץ, מהתנועה,מהתיכון. זורמים ברחובות בהמוניהם. וכולם מתיישבים בחלקת דשא רחבה וגדולה ולחה,ופתאום נשמעים צלילי גיטרה צובטי לב וזכרון, ושרים. עצומי עינים. מחייכים חיוכי שלוה ויופי.ואור של לילה על פני כולם. וחום רך של יחד. ושוב היית מתעוררת . היכן אני?
הייתימביטה בתקרת החדר. אילו אנשים היו פה? כיצדמתנהל חדר המתנה לפסיכיאטר? כיצד נשמעות נשימות הממתינים? נשימותייך שלך היומחניקות אותי. בחלקו השני של הלילה לא הייתי משוחחת איתך יותר. מחר היה מצפה לייום נוסף בבית הספר. ילדים אינם מבינים. הייתי מהסה אותך בנענועים רחבים, ושרה לךמנגינות נוגות על יקינטון ועל כלניות. קולי היה גבוה וערב, ואביך היה מתענג עליוגם מתוך שנתו. הייתי מיטיבה את בגדי התינוקהמיושנים שלך, שנתנה לי אמי. מנהל בית-הספר שבו עבדתי היה קפדן ודייקן. לא יכולתילהרשות לעצמי לאחר. כמחנכי הדור הבא, היה אומר, עלינו להיות רגישים לצרכי התלמיד, ולתת דוגמא אישיתבכל הנוגע לעמידה בזמנים. חולצתי המוכתמת וחצאיתי מקומטת-הטלאים, שתפרה לי אמא-כנראה שלא רמזו לו דבר. הייתשוכבת פקוחת-עיניים, ומביטה בי מנסה להירדם. ושוב בוכה, ושוב אוכלת, ומטנפת את בגדי. הייתי מחליפה לך חיתול, ומורחתאותך במשחה ועיני כואבות, וקולות בכי וצרחות מהוסות דוקרים בראשי. עד שמהחלון היונראים השמיים בצבעה הסגול-כחול של יקיצת הבוקר המוקדם. אביך היה יוצא אז לתפילתשחרית, ואני הייתי קמה להתקין לי כריכים. גבינה ולחם. לחם וגבינה. אהבתי את דמדומיהבוקר. לילות טיולים חטופי שינה, היו מגיעים אל פתחן של שעות אלה, עמוסים ויכוחים על נושאים שברומו של עולם, ושיחות אהבהביישניות. הייתי יפה אז. שערי החלק היה נשפך על כתפי ברוך פרפרי.
ובבוקרהייתי ממהרת למסור אותך לידי רחל המטפלת. לעיתים שוכחת להחליף לנו בגדים מלילאתמול. רחל הרחומה היתה שוטפת אותך, ומלבישה אותך בבגדים נקיים שהיתה קונה לכבודך.אהבתי להריח את שיערך כשהייתי אוספת אותך ממנה. רחל היתה אוהבת-שיחה, ושיחותיה -שיחת אמהות משמימה. כמה אכלת, וכמה שתית, כמה "יצאת" וכמה חייכת. לעיתיםהייתי פוטרת אותה בחיוך ומלמולי תודה, ולעיתים, כשהיה לי כח לכך, הייתי מעמידהפנים של אם מודאגת, וחוקרת אותה על טיב תיאבונך ועל צבע צואתך. פניה של רחל היונצבעים אז באור נוהר, משל חיתולים מלוכלכים וריר תינוקות היו חלק מפלאי הבריאה. וכך היינו. את אצל רחל ואני בבית הספר. לבדנו. עד שהיינו שבות אל החדר.ועוד לילה היה. ועוד יום. ועוד.
לילה אחדבכית יותר מלימודך. חם היה באותו הלילה. קמתי אליך, ושוב קמתי, עד שגלים של זעםטרפו בי. חולצתי המלוכלכת דבקה לגבי, וידי נלאו מלשאת אותך. גופי זעק כאב. כוכביהלילה זרחו בחלון באור מתגרה. רחוק. הנחתי אותך על מיטתי בשלוה מוזרה. מחשבותינעכרו. צליל גבוה ומוזר עבר בראשי. גל חום בער בי. ידי נשלחו כמאליהן , ואצבעותינכרכו סביב צווארך. מתהדקות. הבטתי בך ממרחק. בעטת בחרדת-זוועה. ידייך נאחזו בכפותידי הנוקשות, הכרוכות סביב צווארך. עיניך החלו לבלוט. הדקתי את אחיזתי, נשימתיטרופה. ראשי הסתחרר ורוק זב מפי הפעור. הבטתי בך משתאה. מסוקרנת. האדמת. פיך נפתחתר באימה אחר אויר לנשימה. רקותי הלמובקצב הולך ומתגבר, קול נמוך וקטוע התנחשל ממעמקי בטני. הכחלת. מגעך הפך קר.
לפתעהסתובב אביך מתוך שנתו.
שמטתיאותך מבוהלת כחיית טרף. אישוני התרחבו. רעד-קור זעזע את גופי ולא פסק. רועדת נגשתיאל התיק שלי. תיק הטיולים הישן. ביד מבולבלת אספתי אליו מהספה מעט בגדים להחלפה,והכנסתי לתוכו בקבוק מים קרים. את בכית במיטתי. בזעם מבועת בכית. עד אפיסת כוחות.עד שאביך התעורר מעט. הוא הניח על בטנך יד מנומנמת ושב לשקוע בשנתו. מגע ידו הבהילאותך. בכייך התחדש. נעלתי את סנדלי המהוהים. נגשתי אל ידית הדלת, וכעבור רגע חזרתי אליך. הרמתי אותך בעדינות והלכתיאיתך נרגשת, הלוך ושוב בחדר. הלוך ושוב עד שנרדמת. הנחתי אותך בזהירות בעריסתך המשומשת.ויצאתי אל הלילה בתשוקה נשנקת. ושוב חזרתי. כותבת ברעד-תאוה הוראות הטיפול בך,לאביך המתנמנם. ושוב יצאתי. אל הלילה.
במהירותעצורה הלכתי. פניתי ימינה, ושמאלה, ושוב ימינה, ויצאתי מהעיר. זקופה ובוטחת כנסיכהבממלכת החופש. הלכתי בשדות האפלים, לבי שוקט ורוגע, התיק הישן מתנדנד על גבי כאז.כל הלילה ההוא הלכתי. בנשימה קצובה. בולעת לקרבי את אויר הלילה הרטוב. רגלי בקיאותברזי הרגבים והשבילים. מחשבותי מתערפלות
ומשם אניכותבת לך עכשיו. מן השדות והיערות. בימי חול המועד, כשהשבילים השקטים מתמלאיםהמון-אדם, אני תרה בעיני אחריך. האם אדע להכירך? האם אביך יביא אותך כך במקרה, אלהמקום שבו אני חיה? את בודאי אינך כועסת עלי. את מבינה שהיה עלי ללכת באותו הלילה,בטרם תקראי לי אמא.
תגובות