מבעד לחלון חדר ילדותי נשקפת

אותה המולת רחוב שגרתית,

מסתבר שהזמן לא עצר מלכת

גם כשאבא הלך לתמיד...

משוטט בין החדרים ללא מטרה

נפשי לא מוצאת מנוחה,

מרגיש כאילו אבא עדיין נמצא

בחדר ההוא מעבר לפינה...

הזמן רץ קדימה ללא רחם

ויודע אני שהכאב במהרה יתעמעם,

אך כשתגיע שעתם של העצים

לצבוע שוב באדום את העלים,

אזיל דמעה על זה האב

שהיה כה טוב-לב ועניו.

 לזכרו של אבי המנוח,

וילי רוזנבלום