תמה המולת יום,נשכבתי פרקדן על המיטה בחדר השינה שלי ,יכולתי ממש לחוש כיצד גופי נמשך ונטמע בין הסדינים. העיניים נעצמות ללא שליטה,קול תקתוק השעון קיבל תוקף וכעת הוא שולט על השקט ,לאחר רגיעה של קול גלגל חמה. קול התקתוק החדגוני מרוקן ממני את המחשבות ,ואט אט אני חש זיווג מרדים עם כל תיק וכל תוק. קולות חיזור הצרצרים נשמע לפרקים בתוך השקט,אם ממש מקשיבים ,ניתן לשמוע אותם כלחן שמימיי למרות שקולם היה שם מעולם ורק רגיעת המולת העיר ורעש התחבורה גורם לצקצוקם להישמע למרחקי הזמנים והצורות.
מרגע לרגע אני חש את ההירדמות הקרבה,נשימתי נעשית כבדה,אני מסוגל לשמוע את מקצב חדרי ליבי,אשר עושים מלאכתם ללא לאות,שלפתע דפיקה בדלת תודעתי... בלבול של רגע אחז בי ,והנה שוב דפיקה,תוק,תוק,תוק ,זה הזכיר את תקתוק השעון אך היה חסר לו ה "תיק" ורק תוק חד נשמע. "מי שם?" צעקתי בשפתיים חתומות.
"זה אני"ענה לי קול מוכר
"מי זה אני" שאלתי בתקיפות
"אני זה אתה,תפתח לי" ענה לי שוב הקול
"מה זאת אומרת אתה זה אני?,אם אני זה אתה אז מי אני בכלל"
"הירגע , אתה זה אני והגיע הזמן שתתחיל לדבר איתי,תפתח לי ,אני ממתין"
היתכן ? שאלתי את עצמי,מי הוא זה אשר מבקש שאפתח לו,אם הוא זה אני אז מי אני? הסיטואציה נראתה לי כהזויה ,זרה לי ממש. לא היה בי פחד אבל אכן קשה היה לי לפגוש בעצמי. בהחלטה של רגע לאחר תהיה במסדרונות האין סוף החלטתי לפתוח את תודעתי לאני שלי. הדבר היה כשחוק בעיני אך הסוד הכמוס הזה דחף אותי להבין מה אני רוצה מעצמי.
תקתוק השעון עדיין הדהד ברקע המחשבות שלי,אך הזמן כאילו וקיבל תודעה משלו וכל תיק התרחק אט אט מהתוק המונוטוני. יכולתי להבחין באור הירח ונתיניו חודרים אל תוך חדרי החשוך למרות שעיניהיו עצומות.
פתחתי את הדלת,מולי הופיעה דמות לא מוכרת אך עם זיכרון מעורפל מימי ילדותי השנייה,געגועים לא מוסברים החלו לעטוף את תודעתי ובשאגת כיסופים זעקתי "אתה זה אני ?" , הדמות שהופיעה מולי הייתה ברוב הדרת מלך לא דומה לי כלל,חכמה ניבטה מתוך עיניה,הדמות נראתה יציבה ומושלמת היא עטתה על עצמה גלימה של בטחון עצמי אשר כיסה אותה והתאים לה ככפפה ליד.
"בחנת אותי מספיק ?" ענתה לי הדמות , "האם יש לך מושג מדוע אני כאן?" המשיך ושאל.
"איני בטוח במה כוונתך שאתה זה אני,הרי אתה שונה ממני בתכלית" עניתי בהיסוס
"לכן הגעתי לפגישה איתך ,להראות לך שאינך מעריך את עצמך כפי שמגיע לי"
"אתה משחק איתי במילים" טענתי מולו "מה פירוש מגיע לך?, אם אתה זה אני , אז כוונתך כפי שמגיע לי" עניתי בהתחכמות.
"זה בדיוק מה שאמרתי,אינך מעריך את עצמך כפי שמגיע לי" ענה לי כמנסה לבלבל אותי במשחק המילים.
"אך תאמר לי,אמרתי לעצמי ,איני חש חכם מחכמתך ואיני חש צח מצחותך ,ועדיין יתכן שאנו אחד?"
שאלתי כלא מבין מהרצוני ממני והוא נראה לי שונה בתכלית.
לפתע הדמות השילה את הגלימה שעטתה על עצמי והגישה לי אותה.
"התעטף נא בגלימה בבקשה" ביקשתי מעצמי. אחזתי בגלימה וברגע הבנתי שהיא כבר מונחת עליי מקדמת דנא ,ומייד הבנתי את שאמר ,הדמות נעלמה מתודעתי ורק קולי נשמע.
"עליך להבין,שכמו שתקתוק השעון וצקצוק הצרצרים היה שם מעולם ולא נס ,ורק קולות ההמולה הרבים האפילו על קולות השקט ,כך גם אתה זה אני מעולם ,אך הבלי הזמן השכיחו ממך את עצמך"
קרן אור שמש יחידה הקיצה אותי,קול הצרצרים הלך ודעך,ציפורי שיר חרוצות החליפו את קול הצרצור השמימי ,קול גלגל חמה הניע את היקום ליום חדש ,קולות צפירות המכוניות ומשאית הזבל לקחו פיקוד על השקט ,והשעון נאלם ,אך המשיך בתנועתו האין סופית ,פקחתי עיני והבחנתי שאני עדיין לבוש באותה גלימה שאני עטיתי על עצמי..ותיק ועוד תוק עדיין נשמעו בתודעתי.
תגובות