החיוך הזה... כמה שהוא ממלא את הלב בשמחה... אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי אותו... אי אפשר לעמוד בפניו, גם לא האדם העצוב ביותר בעולם. מעביר דף. את התמונה הזאת צילמתי בלי שהיא תדע. היא כהרגלה בקודש היתה שקועה במסך המחשב. כיוונתי את המצלמה לפנים שלה... לעיניים... דחף בלתי ניתן לעצירה לשמר את הרגע הזה, את המבט... כמה שהיא יפה. העיניים מסרבות להיפרד ממנה... איך היא לא מבחינה במבטים? לפעמים אני מוצא את עצמי בוהה בה שיעורים שלמים, בוחן כל תנועה, כל חיוך, כל מילה. השתניתי בגללה. יש אנשים שלמענם הייתי טס עד לקצה העולם, בשבילה אני מוכן לטוס עד לירח, להילחם בדרקונים ואפילו בטחנות רוח, הכל בכדי שהיא תבחין בי. לפעמים נדמה לי שהיא מסתכלת דרכי, מדברת איתי אך נמצאת במחוזות רחוקים שאליהם לא אגיע גם אם אחפש אותם כל חיי. בתקופה האחרונה משהו בה נעלם. החיוך שלה השתנה, נעלמו הקמטים שמופיעים לה בזוית העין כשהיא צוחקת. ואני כאחוז דיבוק, מנסה להשיב אותו, אותם לקדמותם, מוצא את עצמי נשאב לתוך מערבולת העצבות שהפכה לחברה קבועה בפניה. מתי היא תתחיל לראות אותי? מדוע היא מעדיפה את החיים שיצרה לה על פני, שנמצא כאן לידה, אמיתי ונושם. מתי אני אצליח לומר לה את מה שאני מרגיש, מתי אני אוכל להגיד לה שאני... מעביר דף.