שמתי את עצמי על במה, כל כך כיף להתלבש יפה, להתאפר
להיות משהו אחר אבל אני. באור הזרקורים בחנתי את עצמי, והנה גיליתי
שאני עומדת במקביל למציאות. על גג מגדלי החלומים

ממתי אני שם?

למה לכתוב על עצמי. הדברים חוזרים על עצמם, אלי. כמו מעגל של במה
כמו חיים שהייתי רוצה שיהיו לי, יפים כאלה, לחמיים, עגולים.

אבל בעצם חמודה שלי אני, נמצאת קרוב אך לא שם. תכנון זמן? הגשת עבודות? אהבה אמיתית ולא קשרים רחוקים? אינטימיות? מציאות?
רק תקוות שמרפדות לי את הקן.

אני כותבת אל הפסיכולוג הוירטואלי שלי שמהנהן יפה. על כך, אני משלמת לו. בחשיפה שלי

מתי יבוא היום, יבוא יום, שאכתוב על דברים אחרים,
כשאצא מן הילדה הדורשת הקשבה שלא זכתה לה.
אולי כשאגיע לשנים (לשם כך אני צריכה לצאת) אולי כשאוותר על איזה חלום זה יקרה. כשאוותר

על המגדלים שלי.
ואבוא לשכון בבקתת החומר הפשוטה שהיא חיי. על מנת
להפוך אותם לארמון עם הזמן.