תמיד היתה לה חיבה מיוחדת לחודש אדר. היא לא ממש ידעה להסביר זאת. אולי בגלל שבחודש זה חל יום הולדתה, אולי "משנכנס אדר מרבין בשמחה" ואותה הרי תמצאו כמעט תמיד עם חיוך על הפנים וכעת יותר מתמיד יש סיבה לשמוח, אולי... אך השנה בניגוד לשנים קודמות חודש אדר הביא עימו רוחות של עצב. נדמה היה לה שהאנשים מסביבה חשים ברוחות אלה ממש כמוה אך מסיבה נסתרת ניסו להעמיד פנים שהכל כשורה והיא בינהם שמרה על הסערה שהתחוללה בקרבה לעצמה. ככל שקרב יום הולדתה כך דעך מצב רוחה. בהתחלה שייכה זאת לכך שהיא לא נהנית בלימודיה כבעבר. לאחר מכן חשבה שהמצב נובע מהרצון שלה למצוא מישהו שאיתו תוכל לחלוק את חייה ויום הולדתה מסמל עוד שנה שעברה ללא אותו אחד. אולם כשעבר היום המיועד והרגשתה לא השתפרה, החלה לתהות מה מקור הרגשתה הרעה. לאט לאט בלי שהיא תרגיש בכך, החלה הסערה שבה לצאת החוצה והמאורעות עברו לידה והיא לידם כאילו היא נמצאת בתוך בועה, צופה ממקום לא ידוע על המתרחש סביבה, לוקחת חלק בנעשה בלי להיות שם ממש, תוהה בינה לבין עצמה אם מישהו מהסובבים אותה חש בשינוי שחל בה. ירושלים, חשבה לעצמה, כבר זמן רב שלא דרכה כף רגלה בעיר שהיא כל כך אוהבת ולשם תמיד הלכה כאשר הרגישה צורך לברוח מהסובב אותה. העיר העתיקה והכותל הם יכולו להוציא אותה מהבועה העוטפת אותה זה זמן רב, בהזדמנות הראשונה היא תשים פעמיה לשם. הימים עברו וחג הפורים עמד בפתחו של השבוע ולפניו כמו בכל שנה תענית אסתר. ביום הצום היא התעוררה ולא ידעה אם לצום מפני היותה שומרת תורה ומצוות או לא. כל שומר תורה ומצוות אחר כלל לא היה מתלבט בדבר אולם מסיבות שלא ידעה להסביר לעצמה (יש אנשים שיקראו לזה יצר הרע) החליטה שלא לצום. היא לא הקדישה לכך מחשבה רבה ולא היתה מסוגלת להסביר או לחשוב על סיבה מספיק מוצדקת לכך שלא צמה, הרי ידעה את חשיבות הצום ויתרה מזאת בכך שהיא לא צמה היא עוברת על מצוות התורה שלפיה הלכה עד עתה, אך היא חיה לה בתוך הבועה שנוצרה סביבה בלי להקדיש מחשבה מרובה למעשיה. בחג הפורים החליטה לעלות לירושלים ויהיה מה שיהיה, דבר לא ימנע ממנה, לא מלחמות ולא פיגועים חו"ח, לא מזג האויר הסגרירי, לא הורים ולא חברים, כי לא יכלה לסבול עוד את המצב שבו היתה, את חוסר האכפתיות וחוסר השמחה הלא אופיינים לה. וכך ביום השני של החג שמה פעמיה לעיר הקודש, לכותל, לעיר העתיקה ועוד בדרך ליבה התמלא בשמחה עד אין קץ. רחבת הכותל היתה רטובה מהגשם שפקד את העיר וארץ כולה. השמים היו מכוסים בעננים אפורים המאיימים להתפרץ ולהמטיר ארצה את הגשם שנאגר בם. היא החלה בתפילה ולאט החלו דמעות יורדות על לחייה, וכבמטה קסם באותו הרגע ממש נפתחו ארובות השמים וגשם החל לרדת על המתפללים. למרות שהיא לא ממש אהבה גשם, היא המשיכה בתפילתה מפני שלא היתה יכולה להפסיק אותה באמצע. כשהגיעה לקטע של "מוריד הגשם ומשיב הרוח" עלה חיוך על פניה, חיוך של שמחה אמיתית שנבע מתוך השלמה במצבה ושמחה על כך שהיא נמצאת כעת במקום ובזמן שבו היא אמורה להיות. כאשר סיימה את התפילה והגשם פסק אף הוא, היא הרגישה מעין שלמות, וידעה מה גרם לה להרגיש כך במשך כל הזמן ומה עליה לעשות על מנת שהרגשה זו תעלם מקירבה. אחותי, אולי עכשיו תוכלי להבין את מה שאני לא יכולתי להסביר לך למרות כל הרצון :)