"ויאמר: כה תאמר לבני ישראל, אהיה שלחני אליכם." (שמות, ג' י"ד). דרך העפר הנושנה התפתלה בינות להרים. לפנים הייתה דרך זו הומה אדם, אולם כעת דומה כי נשכחה מלב. רק דמות אחת נראתה בה בשעה זו של בין הערביים- דמותה של אישה אשר השנים ותלאות הדרך השיחו את קומתה. היא פסעה לאיטה במעלה הדרך, נושאת על גבה את צרורה הדל. לגופה לבשה גלימה אפורה, ישנה ומאובקת, אשר הגיעה עד כפות רגליה. פניה היו מכוסים בברדס. מדי פעם הייתה נושאת את מבטה לעבר השמים ההולכים ומאדימים. היא ידעה כי לא נותר לה עוד זמן רב. מסעה נמשך כבר על פני עידנים רבים, וארצות רבות היא כבר גמאה בדרכה. במהלך נדודיה כבר נשאה שמות רבים ושונים ולבשה דמויות אינספור. מהן מרהיבות עין, מהן מחרידות ומהן נלעגות- אך כולן נשכחו מזמן וגם זכרן אבד. אולם, מתחת לשלל הזיכרונות המטושטשים, עדיין נצנץ בה מדי פעם זכרם הקסום של נעוריה. זיכרון אשר דמה לחלום מעורפל וחסר צורה, זיכרון אשר אף היא עצמה לא ידעה לבטח האם יש בו ממש. הדבר היה בזמן אחר ובעולם אחר. במרחקים העולים על כל דמיון. היה זה בארץ המוקפת מכל עבריה בהרים נישאים. בארץ של נהרות שוצפים ושל כרי דשא רעננים. בארץ אשר חסתה תחת שלטונו של המלך הרם, אדון כל הארץ. ארמונו של המלך ניצב בראשו של צוק אדירים, משם הנהיג את ארצותיו על פי החוק הקדמוני. גזעים רבים חסו בצלו והעמידו עצמם לשרות הכתר עתיק היומין. חכמתו הנסתרת של המלך העניקה להם צדק ומשפט, ועוצמתה של שושלתו הבטיחה להם מגן ומחסה. שמו הנורא היה נערץ על כל ואיש לא העז להביט בפניו. איש- מלבד בתו היחידה. היא הייתה נערה צעירה, אך בעורקיה זרם דמם של שליטים רבים ובאופייה נמזגו חכמתם של אבותיה עם גאוותם הקרה, העיקשת. יפה הייתה מכל בני התמותה, וטהורה מהם. מעולם לא ידעה צער או מחסור. מעולם לא ידעה רוע ושרירות לב. אצילים ונסיכים רבים היו עושים את דרכם לארמון במטרה לזכות ולו במבט אחד של עיניה התכולות. איש מהם מעולם לא חש עצמו טהור מספיק בכדי להעיז ולבקש את ידה. עד אשר אירע הדבר והמלך קרא אותה אליו. "בתי," אמר לה כשעיניו מושפלות "אין דבר אשר יקשה עלי יותר מן הפרידה ממך, אולם חוששני כי אין מכך מנוס. דעי לך כי ארצות רבות משתרעות מעבר לממלכתנו. ארצות של עצב ושממון, של בדידות ועזובה. עלייך לצאת אל אותן הארצות. עלייך לשאת את מלכותנו אל מחוזות רחוקים, אל מקומות בהם שמנו טרם נודע. עלייך לעזוב את ארצי, לרכב אל תוך הכפור והשממה, אל תוך הלילה והתהום. אך אל פחד. דעי לך כי לכל אשר תלכי- תמיד אבוא עמך, ובכל מקום בו ידרכו רגלייך שם גם תשכון מלכותי." היא הביטה בו בלא הנד עפעף. "וכיצד זה, אבי?" שאלה. המלך צחק צחוק מלכותי. "בתי," אמר "לא לחנם מכנים אותי אנשיי 'ההווה', שכן אני הווה בכל, בכל מקום ובכל זמן. זהו סוד שלטוני. אני עשוי ללבוש דמויות רבות ולהופיע בצורות שונות, אך תמיד אהיה עמך, ובכל אשר תקראי בשמי- שם אופיע." והיא אכן יצאה לדרכה, רוכבת על סוסה הצחור, שערה מתנופף ברוח ומבטה צלול וגא. תחילה רכבה בארצות שלוות ושוחרות שלום, שם עורר שמו של אביה יראה והערצה. תושבי הארצות הללו היו כורעים על ברכיהם למראיה ומנשקים את שולי שמלתה. אולם אחרי כן היגיעה גם אל ממלכות זרות ואל זמנים אפלים. שם שכנו חיות הלילה ויצורי הפרא. שם לא נודע שמו של המלך והיא הייתה מתקבלת בבוז, באיבה או בצחוק קר ומבשר רעות. אולם, כל אימת שחשה בסכנה, משרק הזכירה את שמו של אביה- מייד היה מופיע. לעתים היה מגיע בראש צבאו, נורא-הוד ואכזר, לבוש שריון של פלדה ומכה בחרבו המבהיקה לכל עבר. לעתים היה מופיע בדמותו של איש זקן ומטיל מורא. או אז היה מצמית את כל אויביה במבטו הנורא וממית אותם בהבל פיו. אולם אז הגיעו זמנים אחרים. דרכה נשאה אותה אל עולמות של תוהו ואל תהומות של חשכה. יצורי זוועה הקיפו אותה מכל עבר, אחזו בה וגררו אותה אל משכנם. ידיים חמסניות נשלחו לעברה וציפורניים מאוסות קרעו בבשרה. גם בזמנים אלו היה אביה ממשיך להופיע כאשר קראה לו, אך כעת הופיע בדמות הלך עני, או כנווד ישיש אשר היה מתגנב לחדרה עם לילה. במקרים אלו היה מנסה לנחם אותה חרש, במילים מהוססות, או שהיה אך אוחז בידה וממרר בבכי. לעתים היה מופיע רק בחלומה, כדמות מטושטשת וחסרת פנים. לעתים הייתה רק שומעת את קולו, לוחש לה מילים סתומות וחסרות פשר. הופעותיו הלכו ונעשו נדירות, עד אשר ירד הלילה והיא נותרה בבדידותה. לשווא הייתה זועקת את שמו, לשווא הייתה בוכה. דרכה הובילה אל התהומות ואל הביבים, אל מרתפי בלהות ואל בורות מדמנה. מפלצות החשכה רדפו אותה וילידי הרפש טרפו את חושיה. היא נאלצה לשרת אדונים בזויים ולעבוד לכוחות המסואבים. לרגע אחד לא פסקה לקרוא בשמו של אביה, לרגע אחד לא פסקה מלקוות שיופיע. אך שום קול ושום תשובה לא נשמעו מבעד לחשכה. שנים רבות חלפו, שנים רבות לאין מספר. שנים של נדודים אין-קץ, של אימת מוות ושל ייאוש קודר. הנדודים שברו את גופה וסכסכו את דעתה. לא נותר כמעט עוד זכר ליופייה, לחכמתה או לכבודה. אפילו שמה כמעט ונשתכח ממנה. לא נותר לה עוד דבר- מלבד הרצון הסתום לתשובה, הרצון להיפרע מזה אשר נטש אותה באפלה. כעת היא צעדה במעלה ההר, גוררת את רגליה העייפות. בקרוב תשקע השמש. בקרוב ייתם המסע. רק שאיפה אחת עוד פיעמה בה. השאיפה למצוא תשובה, לפני אשר ייגמר הכל. לאחר שעה ארוכה של הליכה מאומצת מצאה עצמה ניצבת אל מול לוע אפל אשר נפער בצלע ההר. היא ידעה מהו המקום. האגדות סיפרו כי שם, מעבר לפתח, משתרעת חשכה אשר אין לה סוף, משתרע חלל ריק מכל תקווה. מעבר לאותה חשכה, כך אמרו, נמצאות כל התשובות. האגדות גם סיפרו כי רק מי שוויתר על כל אשר היה לו אי-פעם יוכל לעבור בפתח. האגדות גם ידעו לספר כי איש מבין הנכנסים לעולם לא יוכל לשוב על עקבותיו. לרגע אחד היא ניצבה בפתח כשהיא מהססת, אך למשנהו התעשתה, הניחה ארצה את צרורה הדל ופסעה אל תוך הפתח השחור. ימים רבים היא צעדה בתוך הריק, בלא כיוון ובלא דרך. סביבה לא היו כל קירות על פיהם תכוון את דרכה, וכל קרן אור לא האירה את המנהרה. לעתים הייתה מוצאת עצמה ניצבת על שפתם של בורות אשר נפערו ברצפה, בורות חסרי קרקעית, עמוקים לאין חקר. לעתים הייתה שומעת את הדי זעקותיהם של אלו אשר אבדו לנצח באפלה. לא היה לה כל מושג להיכן נושאות אותה רגליה. לא היה לה כל מושג באיזה מרחק ובאיזה כיוון נמצאת התשובה אשר חיפשה. אולם היא ידעה לבטח כי היא נמצאת אי-שם, בתוך השחור, ולכן המשיכה בדרכה. לאחר זמן שנמשך עד אין קץ חשה כי אצבעותיה נוגעות בדבר מה. היה זה וילון עבה, או יריעת מסך. היא ניסתה להזיח את הוילון או לקרוא לזה אשר מסתתר מאחוריו, אך ללא הועיל. לא נותרה לה כל ברירה כי אם לשבת ולחכות, עד שהלז יפנה אליה. קולות קרקוש רמים אשר נשמעו מכל עבר לימדו אותה לדעת כי הרצפה מכוסה בעצמות יבשות- עצמותיהם של כל אלו אשר המתינו עד בוש. זמן רב ישבה שם והמתינה. שנים על גבי שנים. היא כבר שכחה מנין באה לשם, ומדוע. היא כבר שכחה את אור השמש. רק שאלתה עדיין ניסרה במוחה ללא הרף. עד אשר לבסוף נשמע קול מעבר למסך, קול עמוק ומרוחק. "מי שם? מיהו זה אשר העז להגיע עד הנה?" "זו אני," השיבה חרש "בתו של המלך." הקול צחק צחוק חסר שמחה. "המלך? הוא מת. מזמן. שמו כבר עבר מן העולם, לפני עידן ועידנים." "אין זה משנה." השיבה "אם חי הוא ואם מת, אני דורשת תשובה. אני רוצה צדק. הוא הבטיח לי כי לעולם לא יעזוב אותי. הוא נשבע שתמיד יהיה. באיזה עולם ובאיזה זמן אשר יהא, אני דורשת כי ישיב לי. אני דורשת כי יאמר מדוע לא עמד בדיבורו." נשתררה דממה ולאחריה נשמע קול אחר, קול אשר בקע מבעד לעולמות אינספור, קול עצוב ונורא. "בתי," אמר הקול "האם בכל השנים הללו המשכת לחכות לי?" "לרגע אחד לא חדלתי מלחכות לך," קולה רעד "אולם אתה לא הופעת." "בתי," הוא המשיך "היודעת את מהו שמי?" "אתה אמרת לי כי שמך הוא 'ההווה'. אולם אני עברתי במקומות ובזמנים מהם נעדרת." שוב נשתררה דממה, עד אשר דיבר המלך. "בתי, מעולם לא נטשתי אותך. לא עזבתי אותך אף לא לרגע. אמרתי לך שתמיד אהיה. שכן זהו שמי האמיתי, השם העליון מכל. זה שיהיה, זה אשר עתיד להיות. אכן, דמויות רבות לבשתי במהלך נדודייך. אולם דמות אחת הייתה עמוקה וחסרת פשר מכולן. זוהי דמותה של התקווה, של האמונה בכך שאני עתיד להופיע. בדמותי זו נשאת אותי עמך אל המחשכים, אל התהומות אליהם שום קרן אור לא תוכל לחדור. את נשאת את מלכותי אל מעמקי השאול ואל מישורי האופל, אל המקומות בהם לא יכולתי להופיע בכל דרך אחרת. חרף רצונך מעולם לא חדלת להאמין בי- ועל כן מילאת את שליחותי והבאת את שמי אל התקופות האפלות. אכן, כעת אני אינני. אך יום אחד אני עוד אהיה. ועד לאותו היום, התקווה, הציפייה לכך שאהיה, היא הדרך היחידה בה הנני מופיע בעולמכם, בעולם השקר."