הוא הניף את המכוש והטיח אותו בעוצמה אל קיר הסלע. פעם, ועוד פעם, ועוד פעם. מהלומות קצובות, עזות, מדויקות. רעש הפלדה המתנגשת באבן, קול נשימותיו הכבדות, ריח הזיעה והכאב העמום בשריריו. זה כל מה שהיה שם. זה והחשכה. זו הייתה חשכה כבדה, סמיכה, מוחלטת. נראה ששום קרן אור לא חדרה מעולם אל תוך הנקיק הצר הזה. מדי כמה זמן (דקות? שעות? ימים?) הוא היה פוסק ממלאכתו וממשש את הסלע המוצק, מנסה לבחון כמה כבר התקדם. בכל פעם מחדש הוא היה מתמלא עצב כשהיה מגלה שהתקדם כל כך מעט, שהסלע עדיין נותר כל כך מוצק ובלתי חדיר. לאחר מכן הוא היה נאנח, מוחה את הזיעה מעל פניו וחוזר לעבודה.
הוא לא ידע כמה זמן הוא כבר נמצא בין קירות האבן הללו. אולי עשרות שנים, אולי מאות, אולי אפילו יותר. זה גם לא היה משנה. ממילא לזמן כאן לא הייתה כל משמעות. הוא כבר הספיק להכיר כל סנטימטר בנקיק. הוא הספיק להסתגל לחושך, לבדידות, לאוויר המעופש. הוא למד כיצד למתוח את זרועותיו בין קירות הסלע הצרים, באופן שיוכל להשיג תנופה מספקת לחבטת המכוש. הוא למד כיצד לקיים את עצמו מבשרן של תולעים בודדות, שהיו מזדמנות מדי פעם לנקיק. כיצד ללקק מן הסלע את מעט הלחלוחית שתספיק לו בשביל לשרוד. כיצד לא לבזבז כוחות יקרים, לא לבצע תנועות מיותרות, כיצד לנצל כל טיפה של אנרגיה למלאכת החפירה.
הוא לא ידע כיצד הוא הגיע לשם, או מהיכן. ככל שהדבר נוגע לו, יתכן שהוא היה שם מאז ומעולם. יתכן שהוא נוצר מתוך הסלע. אולם, באורח לא מובן הוא היה מוצא את עצמו לעתים כשהוא מגלגל במוחו את המילים 'אור', 'אוויר', 'מרחבים'. הוא עצמו לא ידע בדיוק מהי משמעותן של המילים הללו, או האם בכלל יש להן משמעות כלשהי. יתכן שהיו אלה רק דמיונות, זיכרונות מאיזה חלום ישן, משהו שהוא בדה מליבו בזמן רחוק כלשהו. אולם אף על פי כן, באופן לא ברור, היה ברור לו שאותם אור ואוויר מסתוריים הנם דברים נפלאים מעבר לכל דמיון, דברים שאליהם הוא ידע שהוא משתוקק בכל נפשו. באותו אופן לא ברור, הוא גם הרגיש בוודאות שהם נמצאים אי-שם, מעברה השני של חומת הסלע.
פעם, לפני זמן רב, הוא עוד האמין שיעלה בידו לפרוץ אל העבר השני. באותם ימים הוא היה עובד כאחוז טירוף. חובט בסלע בפראות, בלא הפסק. שוב ושוב הוא היה משנן לעצמו שנותרו לו רק עוד כמה רגעים, רק עוד כמה מהלומות בקיר – והנה הוא יצליח להבקיע אל האור. הוא חייך בעצב כשנזכר בתקופה הזאת. כמה זמן חלף מאז? אולי מאה שנה, אולי אלף. וכמה הוא התקדם בינתיים? סנטימטר, אולי שניים, לא הרבה יותר. הוא ידע שכבר אין טעם לשגות בחלומות. לא ירחק היום והוא יהיה חלש מכדי להרים את המכוש. לא ירחק היום והוא ישתרע בתוך המחילה הצרה ולא יקום עוד. כן, נראה שהוא כבר לא יספיק לראות את האור בחייו.
הוא המשיך להכות בסלע. מכות קצובות, עזות ומדויקות. עליו לנצל את מעט הזמן שנותר לו. אסור לו לחשוב על האור. יום אחד, אולי שנים רבות לאחר שעצמותיו כבר יתפוררו לאבק, יופיע כאן חופר אחר, צעיר ומוכשר יותר וימשיך מן המקום שבו הוא הפסיק. ואחריו יופיע עוד אחד, ועוד. אם כל אחד מהם יעשה כמיטב יכולתו, אולי באחד הימים מישהו אכן יפרוץ את הסלע. הוא חייך כשחשב על זה. כן, אין ספק שזהו דבר ששווה לעמול בשבילו.
ומה אם לא יופיע עוד חופר? ומה אם אין בכלל אור, בשום מקום? אולי הסלע הזה בעצם מתמשך עד אינסוף? אולי המרחבים הם רק חלום? הוא נאנח. לא היה ממש טעם לחשוב על זה כעת. מוטב שינצל את הזמן שנותר לו לחפירה. מה שיהיה אחר כך כבר לא נוגע אליו. הוא הניף את המכוש והטיח אותו בקיר הסלע. פעם, ועוד פעם, ועוד פעם. רעש הפלדה המתנגשת באבן, קול נשימותיו הכבדות, ניחוח הזיעה. מלבד אלה לא היה שם דבר.
