התכנית הגדולה "אפשר להציע לך משקה?" אדם הניד בראשו בחיוך ונטל את כוס הויסקי. רטט בלתי מורגש חלף בו. רטט של התרגשות, של ציפייה וגם של חשש. רק לעתים רחוקות היה י. מציע לו משקה. בכל פעם שכזאת, ידע אדם כי הוא עומד להטיל עליו משימה קשה, מורכבת ומסוכנת במיוחד. המשרד הקטן והאפלולי שבקריה לא נראה מרשים במיוחד. קירותיו היו חשופים לחלוטין ולא היה בו כל ריהוט, מלבד מכתבה ישנה וצמד כיסאות. גם י. עצמו לא נראה מרשים ממבט ראשון. בזקנו המאפיר ובפניו הצנומות והמסוגפות נראה הוא יותר כאיש אקדמיה מאשר כקצין מבצעים עטור תהילה. רק מעטים ידעו כי מאחורי חזותו המהורהרת והבלתי מזיקה מסתתר אחד המוחות המבריקים ביותר בעולם הביון. אסטרטג גאוני ותאורטיקן בחסד, האדם שאחראי על כמה מן המבצעים המזהירים, הסבוכים והחשאיים ביותר בתולדות המדינה. "תגיד לי, בבקשה" שאל י. בעודו לוגם מן המשקה הזהוב "כמה זמן אתה כבר עובד בשבילנו?" "אתה יודע. ארבע עשרה שנה בתפקיד, מתוכם שלוש וחצי שנים אצלך." "ובכל הזמן הזה, קרה לך פעם שהמפקדים שלך אכזבו אותך?" "טוב, תראה..." "נשאל ככה, קרה פעם שאני אכזבתי אותך?" "לא." "אתה סומך עלי? באופן מוחלט?" "אני מניח שכן." "אני יודע שהשאלות שלי נשמעות לך מוזרות, אבל יש לי סיבה לשאול אותן. כמו שאתה בטח כבר מנחש, יש לי משימה בשבילך." י. מזג כוס נוספת והמשיך. "זאת לא משימה רגילה. בשום צורה. זאת משימה ארוכה, קשה ומסוכנת. מאד מסוכנת. אני מקווה שזה לא מפריע לך?" אדם חייך. "אתה מכיר אותי מספיק טוב בשביל לדעת שלא." "טוב מאד. אבל המשימה הזאת שונה גם מבחינות אחרות. המשימה שלך היא חלק ממבצע גדול מאד ומורכב מאד. הוא עשוי להמשך שנים ולהשתרע על פני ארצות רבות. בשלב זה אני לא יכול לגלות לך את מהלך המבצע ואפילו לא את כל התפקיד שלך בו. אתה תצא לזמן בלתי מוגבל ותבצע שורה של משימות. בכל פעם אנחנו נגלה לך רק את המשימה הבאה. חלק מן המשימות יהיו קשות ומסוכנות. חלק יהיו בשבילך משחק ילדים. חלקן ייראו לך אולי מוזרות וחסרות משמעות. אבל הכל חלק מן המבצע, הכל חלק מן התכנית הגדולה. אני יודע שאתה אוהב לדעת את כל הפרטים, אבל תאמין לי שהפעם צורת העבודה הזאת חיונית. אחרי שהכל ייגמר אתה תבין הכל, ואז תבין עד כמה זה היה חיוני לעבוד ככה." "ומה מטרת המבצע?" "להגן על מדינת ישראל. בשלב זה אני לא יכול להגיד לך שום דבר מעבר לזה." אדם נשם עמוקות. "תראה, כעקרון אין לי בעיה, אבל לי דווקא היה משהו אחר בראש..." "מה, אם מותר לשאול?" "שמעתי שמגייסים עכשיו צוות מיוחד לפעולה בבגדאד. זה מה שאני חושב שזה?" "אני לא יודע מה אתה חושב, אבל מן הסתם התשובה היא כן." "תשמע, אני לא רוצה להישמע שחצן, אבל אני מאמין שאני מסוגל לעשות את זה. אני מאמין שאני יכול לעשות את זה טוב יותר מאשר מרבית הסוכנים שלנו." י. מולל את זקנו. "עוד משהו?" "זהו, זאת נקודה אחת. עכשיו, יש גם את הסיפור עם הרשת האיראנית. עד כמה שהבנתי, עד היום אף אחד עוד לא הצליח לעלות עליהם." "נו, אז?" "תראה, היו לי כמה רעיונות בקשר לזה, בקיצור, אני מעריך שאם תיתן לי כמה שבועות אני יכול לפצח את העסק." י. צחק. "אני באמת מעריך את הכנות שלך. ובגלל זה אני אגיד לך ככה: אין לי ספק שאתה מסוגל לעשות את זה. יותר מזה, אין לי ספק שכיום אתה הסוכן הכי טוב שיש לנו בשטח. אל תיתן לזה לעלות לך לראש, אבל אין הרבה סוכנים ברמה שלך. ודווקא בגלל זה התעקשתי לקחת אותך למבצע הזה. זה הרבה יותר חשוב מהסיפור בבגדאד. זה הרבה יותר חשוב מהעסק עם האיראנים. אני לא יכול לפרט, אבל אי אפשר להפריז בחשיבות המבצע הזה. ואני יודע שרק אתה מסוגל לעשות את זה. לא אף אחד אחר. נו, אז מה אתה אומר?" תחנתו הראשונה של אדם הייתה בפרנקפורט. המתינה לו שם זהות חדשה, דירה קטנה ועבודה, בחנות דגים מקומית. נאמר לו מפי מפעיליו כי עליו להתמזג בסביבה, לפקוח עיניים ולהמתין להמשך ההוראות. בשום אופן אסור היה לו לנסות ליצור קשר עם שום גורם ישראלי. אדם לא התקשה לבצע זאת. הוא דיבר גרמנית שוטפת ונודע ביכולתו להתמזג בכל סביבה אפשרית. הוא אמנם לא הבין כיצד עבודתו בחנות הדגים יכולה להיות חלק ממבצע כלשהו, אולם הניסיון לימד אותו לסמוך על מפקדו, ללא כל פקפוק. החודשים חלפו וכל הוראות לא הגיעו. אדם החל להיעשות קצר רוח. ללא הרף היה מנסה לנחש את הסיבות הכמוסות אשר חייבו אותו לעבוד דווקא בחנות זו, להתגורר דווקא בדירה זו. הוא ידע כי שום דבר שעושה י. איננו לחינם. הוא ידע שיש סיבה לכל, וכי כל זה הוא חלק חיוני מן התכנית הגדולה. אבל בשום אופן הוא לא הצליח להבין כיצד. הוא חשב שאולי כל זה נועד כדי לבנות לו סיפור כיסוי. אולי הוא נשלח לעבוד שם כדי להתקרב למישהו, כדי לפגוש מישהו מסוים. אבל אם כך, מדוע לא נאמר לו שום דבר? ומדוע זה נמשך כל כך הרבה זמן? הוא חשב שאולי בעצם כל מטרת שהותו שם היא כדי ללמד אותו דבר מה, דבר מה אשר יהיה חיוני להמשך משימתו. אבל מה לעזאזל כבר אפשר ללמוד בחנות דגים? הוא החל להקדיש את מרבית זמנו לניסיונות להבין את מטרת שהותו שם. מדי יום הוא היה רוקם השערות דמיוניות בדבר מהות המבצע ובדבר מהות תפקידו במכלול, השערות אשר לא הייתה בידו כל דרך לאמת או להפריך. בכל פעם שנכנס מאן דהו לחנות היה מוחו של אדם מתחיל לפעול בקדחתנות: האם זהו השליח אשר בא למסור לו את המשך משימתו? האם זהו האיש אתו אמור הוא להתיידד? אותו אמור הוא לחסל? אולם לא הייתה שום דרך לענות על שאלות אלו והוא המשיך לדשדש באפלה. אולם, למרות הכל, הוא לא יכול היה שלא לחוש הערצה למוחו הגאוני של י. אשר מסוגל לתכנן מבצע כה רחב היקף, כה חשאי, כה סתום. הוא ייחל כבר לסיומו של המבצע, לרגע בו יסביר לו י. כיצד כל רגע ורגע של עבודתו כמוכר דגים היה חיוני להצלחתה של התכנית הגדולה. שבעה חודשים עבד הוא בחנות הדגים, שבעה חודשים עד אשר קיבל את המשך משימתו. היה עליו לטוס לניו-ג'רסי, תחת דרכון גרמני. שם היה עליו למצוא דירה, עבודה, ולהמתין להמשך ההוראות. אדם עדיין לא הבין מה הסתתר מאחורי אותם שבעה חודשים, אולם הוא שמח למעט שינוי. ההמתנה הבאה הייתה קצרה בהרבה. קבצן זקן אשר נטפל אליו ברחוב לחש לו כי אל לו לדאוג וכי י. מרוצה מן האופן בו הוא מבצע את תפקידו. "אגב," אמר הקבצן "הבוס שואל אם אתה מבין משהו במשחקי מחשב." "לא, לא ממש." הקבצן חייך "אם כן, כדאי שתתחיל להבין. באמת כדאי שתתחיל." אדם ניגש למשימתו החדשה בחריצות וביסודיות שאפיינו את כל מעשיו. אמנם הוא לא הצליח להבין איזה טעם יכול להיות בזה, אמנם הוא מאז ומעולם ראה בכך בזבוז זמן מן הסוג הנחות ביותר, אולם הוא קודם כל היה מקצוען. הוא מעולם לא הניח לרגשותיו להשפיע על תפקודו. מדי יום הוא היה מבלה שעות רבות במועדוני משחקים אל מול מסך מרצד כשהוא יורה בחלליות מהבהבות, מנהל מרוצי מכוניות בלתי אפשריים או חובט בנינג'ות מעופפות. תוך מספר חודשים הצליח הוא לרכוש מיומנות מפליאה בכל הז'אנרים השונים של משחקי המחשב לדורותיהם. החודשים חלפו. מדי פעם היה נאמר לו להחליף את עבודתו או להעתיק את מקום מגוריו. מדי פעם היו מפעיליו מטילים עליו לרכוש בקיאות בתחום ידע כזה או אחר (תולדות הקיסרות הרומית, הפילוסופיה של שופנהואר, סרטי קונג-פו וכד'). לעתים היה הוא מצווה לנהל רומן מזדמן עם איזו עקרת בית מתוסכלת או עם איזו מזכירה קשישה. רומנים אותם היה הוא מצטווה לקטוע, כעבור זמן קצר. ככל שחלף הזמן כך גם הלכה וגברה תחושת התסכול שלו. הדברים לא התחברו. לא היה בהם שום פשר נראה לעין. הוא אמנם עדיין האמין כי מאחורי כל זה מסתתרת איזו תכנית גדולה, איזה מהלך גאוני, אבל מה זה יכול להיות לכל הרוחות? איזו תועלת יכולה להיות בדברים שהוא מצטווה לעשות? בזמנו הפנוי הוא היה מקפיד לעקוב אחר החדשות, אחר הנעשה בארץ. הרושם שהתקבל אצלו היה שכל המערכת מתמוטטת. כל העסק קורס. הכישלונות נערמו על ימין ועל שמאל, כל ההערכות היו שגויות באופן קיצוני ומבצעים פשוטים להדהים הסתיימו בכישלונות מביכים. מן הפרטים שהצליח לצרף הבין הוא שהמבצע בבגדאד הסתיים בכישלון מחפיר. הוא ידע היטב כי אם הוא היה שם כל זה לא היה קורה. אם הוא היה בסביבה, הכל היה נראה אחרת. אפילו אם הוא רק היה יושב במשרד על תקן של יועץ, אפילו אם רק היו שואלים אותו קודם, חלק גדול מן הצרות היו נחסכות. אבל לא, הם עושים פאשלה אחרי פאשלה, הכל מתפרק, בזמן שהוא, הסוכן המיומן ביותר שיש למדינת ישראל, עסוק בלמכור דגים או בלירות בחלליות דמיוניות! לא היה בזה שום היגיון! הוא התחיל לתהות שמא מפקדו מת, שמא הוא השתגע, שמא הוא סתם מנסה להיפטר ממנו. אבל הוא מיהר לדחות מחשבות אלו. זה לא היה מתאים לו. חוץ מזה, במקרה כזה היו כבר דואגים להחזיר אותו לארץ. בשום מצב לא היו שוכחים אותו סתם, בייחוד לא בהתחשב בתרומה העצומה שהוא יכול לתרום. סביר יותר להניח שהכל, כולל כל הפאשלות הנוראיות והכישלונות המהדהדים, הכל הוא חלק מאיזו תכנית אדירה וחובקת כל, מאיזה מבצע גרנדיוזי אשר מטרתו עליונה כל כך, עד אשר עבורה שווה להקריב את כל הקורבנות. אדם ישב בתוך המסחרית החבוטה כשהוא סוקר את בניין המשרדים אשר ניצב מעבר לכביש. כל גופו היה דרוך. נותרו לו עוד שעתיים לביצוע המשימה. הוא העלה על ידיו זוג כפפות כירורגיות, ועל גביהן זוג כפפות עבודה. הוא החליק לכיס הסרבל את האקדח המצויד במשתיק-קול. חיוך דק ואכזרי התפשט על פניו. אמנם הוא הספיק להחליד קצת במהלך השנה וחצי האחרונות, וגם האינסטינקטים שלו כבר לא מה שהיו, אולם עדיין, הוא היה ונשאר הטוב ביותר. את ההודעה הוא קיבל בלילה שלפני כן. למעשה הוא קיבל רק שם: ג'ולייט הייז, ומקום עבודה: משרד רואה חשבון, בעיירה קטנה בפלורידה. מעבר לזה לא נאמר לו דבר, לא מי היא ולא מדוע. נאמר לו רק כי היא חייבת למות, תוך שתים עשרה שעות. אדם עדיין לא הבין כלום. הוא לא ידע דבר על המטרה. הוא לא ידע מדוע עליה למות ולא כיצד היא קשורה למבצע. הוא עדיין לא הבין מה פשר השנה וחצי האחרונות ולא מה פשר המשימה הנוכחית. אולם הוא שמח שהדברים סוף סוף מתחילים לזוז. סוף סוף הוא מקבל משימה אמיתית. "כן אדוני, במה אפשר לעזור לך?" "שלום," אדם פתח באנגלית רצוצה, במבטא רומני כבד "אני מבין יש לכם בעיה במזגן. אני בא מתקן." "בעיה במזגן? לא ידוע לי. עם מי דיברת?" "אני לא יודע. אמרו לי לדבר עם אחת, גברת הייז." פקידת הקבלה הביטה בו בהשתאות. "גברת הייז? אתה בטוח?" "כן, מאד בטוח." "מוזר מאד. היא נמצאת כאן במסדרון, שוטפת את הרצפה." אדם יצא למסדרון. אישה נמוכת קומה וכהת עור, כבת שישים, עסקה במירוק הרצפות. שום שריר בפניו של אדם לא הסגיר את הפתעתו. "גברת הייז? ג'ולייט הייז?" הזקנה הפנתה אליו את ראשה "כן, מה אתה רוצה?" "את גברת הייז היחידה כאן? הייתה כאן מישהי אחרת בשם זה?" "לא, רק אני. מה אתה רוצה?" כהרף עין שלח אדם את רגלו, המעיד אותה והדף אותה לחדר השירות. היא הייתה מתה לפני שהספיקה להתפלא. תוך שהוא משיב את האקדח למקומו בידו השניה כבר תחב את הגופה אל תוך ארון כלי הניקוי. תוך פחות מדקה היה כבר אדם חזרה במכוניתו. שעה לאחר מכן כבר היו המכונית, הכפפות, הסרבל והאקדח, מונחים לבטח בקרקעית הנהר. אדם עצמו המתין בדירת המסתור שהוכנה לו. כעבור שעה נוספת, הגיעו לשם השוטרים. העסק לא היה מובן, לא היה מובן כלל. הפרטים לא הצטרפו לשום תמונה הגיונית. לא היה ביניהם שום קו מקשר. השנה וחצי בהן לא עשה דבר, החיסול התמוה, ועכשיו, ההסגרה. לאדם לא היה כל ספק כי מפעיליו הם אלו אשר קראו למשטרה. איש מלבדם לא יכול היה לקשר בינו לבין הרצח, בוודאי לא במהירות שכזו. אולם הוא לא הצליח להבין מדוע עשו זאת. ויותר מזה, הוא לא הצליח להבין כיצד הם מתכוננים לשחררו. הוא ידע בוודאות כי הם ידאגו לשחררו. הרי איש לא יפקיר סוכן ישראלי, בוודאי לא סוכן ברמה שלו. לא עם כל הכישורים והניסיון שלו. לא בהתחשב בכל הכסף והזמן שהשקיעו בהכשרתו. אבל אם כך, מדוע הם דאגו שיעצרו אותו? מה י. רוצה להשיג בזה? בחקירתו אדם לא דיבר. הוא אומן לעמוד בעינויים הקשים ביותר, והחקירה המשטרתית הייתה עבורו משחק ילדים. עורך הדין שמונה לו היה פורטוריקני קטן קומה, אשר לא הפגין עניין רב בתיק, באדם, או בכל דבר אחר. מפיו נודע לאדם כי פקידת הקבלה זיהתה אותו וכי אין כל ספק באשמתו. הוא יעץ לאדם להודות. לדבריו, אם יורשע, בלא נסיבות מקלות, הוא צפוי לגזר דין מוות. אדם רבץ בתאו כאשר לפתע חש בפיסת נייר בכיסו. לא היה לא שמץ של מושג כיצד היא היגיעה לשם, ומתי. הוא פתח אותה בהתרגשות, מגלה שורה של אותיות ומספרים, כתובים בצפיפות. שעה ארוכה חלפה עד אשר עלה בידו לפענח את הצופן. "אדם," נאמר בפתק "אני מקווה שאתה לא כועס. בינתיים הכל מתנהל על פי התכנית. אני מרוצה מפעולותיך. אל תדאג ושמע בקול עורך הדין שלך. הוא בסדר. דע לך שהכל חלק מהתכנית. כשהכל ייגמר אני אסביר לך כיצד. שלך, י." אדם פרץ בצחוק משחרר. הרי זה כל כך ברור! ברור שי. לעולם לא היה נוטש אותו. ברור שיש כאן איזו תכנית על, מבריקה וסבוכה להדהים, תכנית כמותה רק י. מסוגל לרקום. איך הוא היה יכול לחשוד בו אפילו לרגע? אדם חייך לעצמו. ממזר שכזה י. ככה הוא נותן לו לדאוג? אדם החליט שכשיחזור למשרד, אחרי שהכל ייגמר, הוא צריך לתפוס את מפקדו לשיחה. לשיחה רצינית. הוא המתין בתא הכלא. בעוד זמן קצר הם יגיעו. נאמר לו כי ההוצאה להורג תהיה באמצעות זריקת רעל. נותרה עוד פחות משעה. שוב ושוב הוא שאל את השומר האם מישהו בא לבקרו, האם מסרו הודעה כלשהי. התשובה נשארה שלילית. את עורך דינו הוא לא ראה מאז שהסתיים המשפט. גם במהלך המשפט הוא לא עשה הרבה מלבד לנמנם. מאז הפתק האחרון כל מסר לא הועבר לו. אדם ידע כי רגעיו ספורים. המוות לא הפחיד אותו. המוות היה עבורו בן לוויה קבוע, מזה שנים רבות. ללא היסוס היה מוכן להקריב את חייו למען המשימה. אבל משהו כאן לא היה בסדר. הוא לא הבין מדוע עליו למות. איזו מטרה הוא משרת במותו, איזו שירת בחייו. חייב להיות איזה הסבר. לא יתכן שאין סיבה. חייב להיות איזה טעם כמוס, איזה מבנה עומק מאחורי כל הסיפור. נותרו לו עוד ארבעים דקות. בוודאי ברגע האחרון תבוא התשובה. יסבירו לו איך הכל משתלב, איך הכל כל כך חיוני, איך הכל מסתדר בכזאת שלמות, שהוא לא יבין כיצד לא עלה על זה בעצמו. יסבירו לו שכל מה שנראה כאבסורד, כחוסר משמעות, כבדיחה אכזרית, למעשה הכיל בתוכו היגיון צרוף. שהכל היה מכוון להצלת העולם ולשמירה על ביטחון המדינה. י. בטח יצחק כשהוא ישמע שאדם העלה על דעתו, אפילו לרגע, שנטשו אותו. "אתה באמת חושב שהייתי נוטש ככה את הסוכן הכי טוב שלי?" הוא ישאל ואדם יחייך במבוכה על תמימותו. זה חייב להיות ככה. לא הגיוני שלא. גם אם נשארו רק עוד שלושים דקות.